אל תעשי מהילדים סיפור – תעשי מזה סיפור ילדים

אשריכן על מיזם החשיפה הזה שנותן במה לספר את הסיפור האישי שלי שאולי ישמש דוגמה עבור נשים אחרות שנמצאות במקום הנפשי שפעם אני חוויתי בעצמי, ומספיק שאגע לפחות בנפש אחת שאתן לה השראה לשנות גישה לחיים להעז להפוך חלום למציאות וכשרון להישג!

הסיפור הוא פרי חוויות מחופשת הלידה שלי, והוא נולד כיוון שחיפשתי דרך יצירתית וחווייתית לספר לבתי על ההריון שלי ולהכינה לקראת בואו של תינוק חדש לחיינו. בחרתי בסיפור זה כספר ביכוריי, מבין הרבים שכתבתי, כי ידעתי בעמקיי נשמתי שמשפחות רבות יזדהו עם המסע הפרטי שלי, וימצאו קווי דמיון בין הסיפור לבין מה שקורה בכל בית ומשפחה בהתהוות. ניסיון העבר שלי לימד אותי כמה פתיחות הלב והכנות שלי כבשו את לבם של אחרים ואחרות.
למה הכוונה?

יריית הפתיחה ליציאה שלי מהארון בעניין הכתיבה היתה פוסט מרמרה שוקע שהעליתי לפייסבוק ערב חזרתי לעבודה לאחר חופשת הלידה עם הבן שלי – לביא. היום כבר בן 3 (!!!). היה זה פוסט שנכתב בלילה רגע לפני השינה כשאני שקועה בייסורי מצפון על חזרתי לעבודה לאחר שישה חודשי חופשת לידה. מה זה חצי שנה? מה הספקתי? לפני שניה ילדתי אותו בייסורים ועכשיו אני צריכה לשים אותו בתינוקייה ולהמשיך בחיים…? זה אכזרי כלפיו, זה אכזרי כלפיי, זה אכזרי מבחינת המדינה…

מבלי שהתכוונתי או תכננתי הפוסט שלי הכה הדים. פרסמתי אותו על הקיר שלי ובקבוצות אימהות למיניהן שאני חברה בהן מתוך ידיעה מראש שבטח יש עוד כמה רבות וטובות ואחרות ששותפות לרגשות ולמחשבות שלי בעניין הזה. ציפיתי ללייקים לאות הזדהות, אך לא צפיתי את רמת ועוצמת הפרגון שקיבלתי על ה א ו מ ץ להציג את פני הדברים כפי שכתבתי אותם. זכיתי למאות לייקים ולעשרות תגובות מפרגנות, תומכות, מזדהות. הופתעתי לראות כמה נגעתי בנשים, ואף גברים, וזה מילא אותי, הציף אותי ונתן לי דרייב. היו גם כאלה שכעסו עליי וראו אותי כמי שלא מעריכה את הזכות שנפלה בחיקי ולא חסכו ממני ביקורת. לא נתתי לתגובות מסוג כזה לקלקל לי את השמחה כי מי שלא מבין את ההומור שבדבריי ההפסד הוא רק שלו. גם זו עמדה וכיבדתי אותה. אני בדעה שבכל צחוק יש שמץ של אמת. הניצחון הפנימי שלי היה בכך שהפוסט שלי הגיע עד לשעריו של אתר מאקו, שהתקשרו לבקש את אישורי לפרסם אותו. החשיפה התקשורתית הזו נתנה לי את החותמת שחיכיתי לה שאנשים אוהבים ומעריכים את הכתיבה שלי.

תמיד כתבתי למגירה רעיונות שעלו לי, סקיצות, פוסטים לפייס. בעיקר בער בי למצוא לבת שלי סיפורים שאני שלמה איתם. קראתי לה את כל הקלאסיקות הגדולות והמוכרות, כאלה חדשות וכאלה שאני עצמי גדלתי אליהן, שהן נכס צאן ברזל. אבל תמיד חיפשתי את הערך המוסף שבכל סיפור. ולא תמיד היה. אז התיישבתי לכתוב. אמרתי לעצמי שאם אני לא מוצאת עבורה, אז אני אמציא בעצמי עבורה. וכך מצאתי את עצמי כותבת סיפורים לילדים. על נושאים שמעניינים אותי, שהייתי רוצה לעניין ילדים בהם.
ועכשיו לצד הפחות נעים של סיפור סינדרלה שלי. הקושי הגדול שלי היה לתווך עבורה את המציאות החדשה שתגיע לביתנו עם הצטרפותו של תינוק חדש לחיינו. היה לי חשוב להעביר לה (ילדה בת כמעט שנתיים) את המסר ששינויים, באשר הם, יכולים להיות חיוביים ומהנים. זהו מסר ששוויתי להעביר לעצמי, לא פחות מאשר לה. זה לא היה קל. אפילו אפשר להגיד שהיה בכך קושי גדול. מאד.

דמיינו לעצמכן אמא צעירה, בהריון מתקדם, הריון קשה, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית, בחילות והקאות חוזרות ונשנות, אשפוזים תכופים בגין התייבשות וחשש לעובר, בעיות ברזל, בעיות סוכר ולא פסח עליי גם ה"אושר הגדול" הידוע לשימצה ה:סימפיוליזיס מחודש רביעי (!!!). על הקושי הפיזי תוסיפו את העובדה שהייתי לגמרי ON MY OWN במערכה הזו:
 אני בת יחידה להורי ואת אמא שלי, עמוד התווך/ כוכב הצפון / המלאך השומר שלי בחיים, איבדתי בגיל צעיר. בגיל 21 – ממש סיפתח "לא סימפטי" לתחילת החיים הבוגרים שלי. האבדן הזה הפיל אותי לתהום עמוקה שאני מרגישה את הנפילה שלו עד עצם היום הזה, וסביר להניח שגם – לנצח ארגיש ככה.
 לאבא שלי לא היו את היכולות הרגשיות להכיל אותי. העזרה שלו היתה תפעולית בלבד.
 בעלי היקר היה אז בתחילת דרכו העצמאית ועבד קשה מאד כדי לפרנס אותנו בכבוד ולשרוד בשוק העבודה התובעני שכולנו מכירים.
מצד אחד, הבנתי אותו אבל מצד שני היה בי גם כעס גדול כלפיו כיוון שיוויתי להבנה, הכלה, חמלה, עזרה, ליווי, נחמה… שבנימה אישית אני יכולה לומר לכם שלא היו שם באותו זמן. הערכתי אותו וכעסתי עליו בו בזמן. ותאמינו לי שזה אפשרי, איך?
א. כי אני אישה ואין עלינו במולטי טסקינג.
ב. כי הייתי הריונית והייתי הורמנלית וכל האמצעים היו כשרים.
* גם חמתי היתה בתמונה שהיא אישה נ ה ד ר ת , באמת, אבל חמה כמה שתהיה חמה, זו לא – אמא!
עם כל הקושי הפיזי והנפשי שחוויתי בהריון עם בני הייתי צריכה לטפל בכוחות עצמי בפעוטה בת כמעט שנתיים. בתי, בכורתי, עטרת ראשי, אהבתי הראשונה, מי שבאצבעותיה הקטנות והמתוקות הניחה על ראשי את הכתר הנכסף שקוראים לו "אמא". מי שניערה מעל המילה הכל כך טעונה עבורי את האבק, שלפה אותה מירכתי מוחי והחזירה אותה חזרה למקום משכנה במרכז חיי- אמא! העסיקו אותי מחשבות, עד כדי ייסוריי מצפון של ממש, ש:
* היא עדיין קטנה
* זקוקה לי פיזית ורגשית
* שכאמא אני חייבת לה את כל מה שמגיע לילד מהוריו
* לא הספקתי להתחבר עליה וליהנות ממנה כמו שהייתי רוצה וכבר אני בעיצומו של הריון שני
* וצריכה להכין גם אותה וגם את עצמי לעוד תינוק שיגיע לכאן, ואם אני רוצה או לא רוצה, ייקח משתינו זמן ותשומת לב.

הטרידו אותי תהיות ברומו של עולם שחששתי לומר אפילו בקול רם ושמרתי רק לעצמי: האם זה היה נכון עבורנו להביא תינוקות צמודים? האם זה פייר כלפיהם? האם זה פייר כלפינו? האם חשבנו רק על טובתנו האישית והיינו אגואיסטיים לעצמינו ברצון שלנו להרחבת משפחה זריזה (כי בכל זאת אנחנו כבר בני 30+)…? המחשבות, השאלות והתהיות האלו הטריפו אותי, שברו אותי, עייפו אותי, הדירו שינה מעיני, בנוסף לתינוקת שלי שגם תרמה לכך תרומה לא צנועה. אך לעזאזל אני עושה את זה???? איך מתמודדים אם המצב הזה? עם הקושי הזה? הפיזי? הנפשי? ייסורי המצפון? חוסר עזרה? חוסר שעות שינה? חוסר ידע? אף אחד לא הכין אותי לסיטואציה הזו! לא חילקו לי הוראות הפעלה! וזה לא פייר שהעולם עומד מהצד ומצפה שתסתדרי, בכוחות עצמך! כי את אמא עכשיו וקיבלת דרגות 2 ארונות קצונה של גיבורת על , וסביר להניח שבילד השני תקבלי גם פלאפל. הציפיה שמתוקף היותך הורה תדע הכל לא נכונה עבור כל אחד ואחת. ילד קטן לא מבין. הוא רוצה את אמא 100% בשבילו , מי 100% בשבילי?
איך יהיה במהלך ההריון, לאחר הלידה, איך אסתדר, אם שניהם יבכו ויצטרכו אותי למי אתייחס קודם, איך עושים את הבחירה, איך מפעילים שיקול דעת בסיטואציה כזו, איך אג'נגל ללא עזרה, איך מסבירים לפעוטה ש"אמא לא יכולה עכשיו…"? מה אני אעשה? מה אני אעשה???!! כל אלו הכריעו אותי עד כדי קבלת אבחון שהמליץ לי לקבל עזרה מקצועית. וברגע שצמד המילים הזה "עזרה מקצועית" הדהד באוזניי. משהו קרה לי. משהו פתאום התעורר בי ונתן לי 2 סטירות לחי מצלצלות (במישור הפילוסופי) וקרא לי להתעורר על החיים שלי- "מותק, קחי את עצמך בידיים!"
וכך קרה.
הרמתי ראש, זקפתי גב ( זה קשה בגלל הסימפיוליזיס אבל בכל זאת הצלחתי), שינסתי מותניים וגמלה בליבי ההחלטה שאין אף אחד בעולם שיכול לעזור לי מלבד עצמי. אם הצלחתי להרים את עצמי מקושי בעברי אין סיבה שלא אתעורר על החיים שלי ואחזור למסלול חיים נורמלי ושפוי גם עכשיו. אני חייבת את זה לבת שלי, לבית שלי, יותר מאשר לעצמי. וכאן התחילה נקודת המפנה בדפוסי החשיבה והפעולה שלי באותו זמן נתון, ובחיים בכלל. לקחתי דף ועט והתיישבתי לעשות את מה שאני עושה הכי טוב- לכתוב. ולדף הקאתי את כל אשר על ליבי:
את התסכולים. את הפחדים. את החששות. את הציפיות. כתבתי על הקושי, על החסכים שלי על הגעגועים שלי על הקנאה שלי שלאחרות יש אמא/עזרה ולי לא… כתבתי על הכל מכל, ויותר מזה, הכל שפכתי לדפים. כתבתי על זה שלא לכל מצב שאני נקלעת אליו בחיים יש לי פתרונות/ תשובות. וזה לא פייר שמצופה ממני לעשות הכל לבד. כעסתי על החיים, על אלוהים, על זה שאין לי דף הוראות הפעלה למצב.
וככה התנתקתי מבפנים. זה ניקה אותי ושיחרר אותי וחזרתי לנשום לרווחה כי הקושי שאגרתי במשך שנים ודחקתי לפינות אפלות בראש חנק אותי והביא אותי לנקודת רתיחה, בדיוק עכשיו. ככה התחלתי לבנות את המותג שלי "מָה יֵשׁ בַּבֶּטֶן שֶׁל אִמָּא שֶׁל עֵדֶן?" וליצור כלים תומכים עבור משפחות, אימהות בפרט, שמתמודדות עם האתגרים שאני חוויתי בקושי רב.

כשביקשתי לבדוק "מה אני שווה בחוץ"? האם הסיפורים שלי יכולים לעניין גם את העולם שבחוץ? ולא רק לעשות לביתי ולבתי. נתקלתי בתגובות שביאסו אותי מאד. רוח הדברים של רובן הייתה ש"הסיפורים שלך יפים ונחמדים, אך לא מתאימים לנו כרגע. עלי והצליחי". עם נחישות של פעוט שמסרב להירדם, רעל בעיניים של אחים שרבים על צעצוע ואמונה שלמה כפי שיש לאם עבריה בבניה לא ויתרתי על החלום עד שהגיעה ההוצאה לאור שהסכימה לתת לי במה ולאחר עבודה ממושכת של כמה חודשים הגשימו לי חלום. יש לי ספר שלי, פרי עטי מכור מחצבתי והוא עומד בגאווה על המדפים בחנויות בהן אני רגילה לקנות ספרים לעצמי, ולבני ביתי.
יש המון דרכים שאני יכולה להגדיר בהן את עצמי, "סופרת" לא היה הראשון שעלה לי בראש, אך בהחלט היה משאלת לב כמוסה שהיום היא שלי בזכות.

אני שירי רבינוביץ זיו בת 37 אישה. רעיה. אקדמאית. אמא. סופרת ויוצרת לילדים. אני מגדירה את עצמי כמי שיוצרת הזדמנויות לשיח מקרב בין הורים לילדיהם בגובה העיניים. הכתיבה שלי היא אמתית, כנה, נוגעת ומוכוונת מטרה על מנת להנגיש להורים ולילדיהם נושאים מאתגרים שלא תמיד כיף או בא לדבר עליהם ולהסביר אותם לילדים. אני כותבת על מעברים ובונה כלים שמסייעים בתיווך המעבר לילד על מנת שייתפש כחוויה איכותית, ולא זיכרון מר. הכתיבה והמשחקים שלי הם כלים שמשרתים גם את ההורים וגם את ילדיהן באופן הדדי.
המשחקים שאני ממציאה הם משחקים עם ערך מתוך שאיפה פנימית עמוקה לחולל זמן משפחתי איכותי בעל תוכן חיובי ומעצים על מנת לעודד תקשורת מקרבת ושיח רגשי מחזק בין הורים לילדים. משחק הוא לא רק כלי של ילדים, הוא גם כלי העצמה להורות. בידינו, ההורים, הכח להכין אותם להיות בוגרים אחראיים בעתיד.

שירי רבינוביץ זיו
סופרת ויוצרת לילדים, ולהוריהם
"מָה יֵשׁ בַּבֶּטֶן שֶׁל אִמָּא שֶׁל עֵדֶן?"
הסיפור שילמד אתכם לקבל את השינוי באהבה!
סיפור ילדים על קבלת השינוי, אהבת אחים והאדרת ערכי המשפחה.
מוזמנות ליצור איתי קשר בטלפון: 0544716084
ולעקוב ברשת:
בפייסבוק
באינסטגרם
באתר