ההקדמה בטור אישי זה, המספרת על סיגלית לוי דרסינובר, 40, נשואה שנה ואמא לתינוק בן שבועיים, בשם ירין מחיפה, אינה מובנת מאליה. בדרך חתחתים קשה מנשוא וכנגד כל הסיכויים היא ילדה תינוק בריא לאחר שנשאה אותו ברחמה 9 חודשים עד שבוע 39. אולי לנשים רבות הריון ולידה הינו מאורע מרגש, אך מעבר להתרגשות קשה לעיתים להסביר במילים את הנס שמתרחש בדרך להקמת משפחה. עבור סיגלית זהו נס של ממש, רפואי ואישי.
"מאז שאני זוכרת את עצמי אני סובלת מאנדומטריוזיס, מחלה שמתאפיינת בדלקות וציסטות בעיקר באזור האגן. עברתי כמה ניתוחים ברחם ובעיקר סבלתי מכאבי תופת, כאבים משתקים שמחמירים בזמן המחזור החודשי. הרופאים חשבו שזה משהו שיסתדר עם הזמן או יתמתן אבל נורא סבלתי. המחזורים החודשיים שלי הם כל-כך קשים מנשוא שלא פעם אני נשארת בבית ב- 3 הימים ראשונים. הפגיעה באיכות החיים עצומה. בנוסף, אני סובלת ממספר מחלות אוטואימוניות. כאשר התחלנו, בן זוגי ואני, לברר על כניסה להריון באמצעות IVF (הפריית מבחנה וטיפולי פוריות) הרופאים העמידו מולי עובדה שלא אוכל לשאת בכלל הריון. התחלנו לברר על פונדקאות ואז, גם נאמר לנו, שלאור פרופיל הורמונלי נמוך שיש לי כנראה שאצטרך גם תרומת ביצית. אני זוכרת את עצמי חוזרת מבתי חולים פעם אחר פעם בוכה. פעם אחת על כך שלא אוכל להביא ילד לעולם בדרך טבעית ובהמשך על כך שנאמר שאהיה חייבת תרומת ביצית. הרגשה נוראית עטפה אותי, איך יכול להיות שלא אוכל להביא ילד ממני? זה היה מאד קשה, שלא לדבר גם על העלויות העצומות בדרך להגשמת החלום. באותם ימים בדיוק רכשנו בית ולא יכולנו לעמוד גם בעלויות הגבוהות של התהליך הזה. החלטנו לגשת ליותר מחוות דעת רפואית אחת, אך כולם היו באותה דעה.
לאחר הבכי, ההלם והכאב, החלטנו לקחת הפסקה, לנוח מהכול ולנסות להתאושש, מכיוון שבמילא מצבנו הכלכלי לא אפשר להוציא את התכנית לפועל. בסופו של דבר ולאחר עוד חוות דעת הומלץ לנו לבצע כריתת רחם. המטרה היתה להפסיק את הכאבים וגם ככה לא נתנו לי סיכוי להרות באופן טבעי. לאחר התייעצויות ומחשבות רבות החלטנו שמתקדמים בנושא וסגרנו בלב כבד תאריך לניתוח.
עוד לפני מועד הניתוח, הרגשתי לא טוב במשך כשבועיים. המחזור איחר להגיע ולמרות שאמרתי לעצמי שאני בטח הוזה החלטתי לרכוש ערכה ביתית לבדיקת הריון. לא האמנתי למראה עיניי אך התוצאה הייתה חיובית.
ההריון התקבל בשוק טוטאלי אצלי, אצל בעלי ואצל המשפחה. גם אצל כל סוללת הרופאים שלנו. אנשים מבחוץ היו בטוחים שזה הריון לא טבעי. כבר באותו בוקר שבו גיליתי שאני בהריון, רצתי לקופת החולים ועשיתי בדיקת דם לבירור הבטא. התוצאה הייתה בטא ברמה של 54 אלף.מה שאמר שאני בשבוע 6. באותו היום זימנו אותנו לקליניקה. הרופא שטיפל בי היה בטוח שזה הריון מחוץ לרחם לפני שבדק אותי. בבדיקה הוא ראה שק והוא שמע דופק. ממש ראינו איך הוא מחליף צבעים. כאילו לא ידע איך לאכול את זה בכלל. מיד בוטל ניתוח כריתת הרחם ומיד הוא כתב לי מכתב לסיכון הריוני. אני זוכרת שהוא אמר לנו – אני 30 שנה במקצוע ומעולם לא ראיתי דבר כזה, בטח לא רגע לפני ניתוח לכריתת רחם. הזוי – הייתה מילת המפתח בכל בדיקה שלנו.
מסע לתינוק מתחיל
כך התחיל המסע שלנו. מאותו הרגע היינו במעקב צמוד של פרופ' עידו שולט מנהל יחידת אם ועובר ברמב"ם. אין לתאר איך הוא יצא מגדרו לטפל בנו ולדאוג לנו, הוא וכל המחלקה שם. כל שבוע בדקו אותנו, לא חיכו מעבר לזה. התחושה הייתה שכל יום יכול לקרות משהו. אף אחד לא נתן בכלל סיכוי שאסיים את ההריוןהזה בזמן. זה היה די מפחיד. ועוד אני עם כל מחלות הרקע שלי והרחם השרירני שלי, לא ידעו אם לעובר יהיה בכלל מקום ברחם שלי.
הרופאים המליצו לאחר תחילת ההריון שאבצע בדיקת וריפיי (בדיקת NIPT), שהיא בדיקה אשר מאפשרת לבחון באמצעות בדיקת דם פשוטה האם התינוק סובל מתסמונות כרומוזומליות שכיחות וביניהן תסמונת דאון. רצו שאעשה את הבדיקה של וריפי המורחבת, כי רצו לחסוך לי את בדיקת מי השפיר הפולשנית. כל בדיקה שיכולה לסכן את ההריון שלי ירדה מהפרק.
בגלל כל ההיסטוריה שלי, היינו מאד במתח לקבלת התוצאות. לאחר שבוע הגיעו התוצאות שאישרו שהכול בסדר ואיתם ירדה לנו גם אבן גדולה מהלב. מכאן כל בדיקה שעברנו לוותה במתח רב עד לקבלת תשובה תקינה. זה הרגיש שהלכנו על קצות האצבעות כל ההריון. הרופאים אמרו שאם בדיקת וריפיי תקינה הם גם רגועים. זה נתן לנו המון שקט וכוח להמשיך לקראת המטרה.אם הבדיקה הייתה מבשרת על ממצא כלשהו היינו נלחצים, אבל לשמחתנו קיבלנו תוצאה טובה ובמהירות.
הנס שלנו
ילדתי בשבוע 39! בניתוח קיסרי מתוכנן. נולד לנו עולל ששמו ירין המתוק וכבר שבועיים שאני אמא. מבחינתי קרה לנו נס כפול – הוכחתי שיש דברים שהם חזקים וגדולים מהמדע ושיש נסים של ממש. בנוסף, העובדה שהגעתי בהריון טבעי לשבוע 39 לא מובנת מאליה. חשוב לי שהסיפור שלי יספק השראה, כוח ואמונה לכל מי שמתמודדת בניסיון להרות. ניסים קורים ואסור לאבד תקווה גם כשכולם סביב אומרים שזה אבוד.
