אבדן, למינריות, גרידא מאוחרת ופוסט טראומה - הריון ולידה

שלום למי שקוראת..
חשוב לי לספר את הסיפור שלי, אז החלטתי לכתוב אותו כאן.
חויתי אבדן הריון בגלל גילוי תסמונת דאון בעובר. אני בת 39. בבדיקת הסקר יצא 1:33, ורמת ההורמונים בבדיקה גם לא היתה תקינה.
בשבוע ה-11 עברתי את בדיקת הדם הפרטית NIPT, ובה התבשרנו בהודעה לא שגרתית לטענת החברה שביצעה את הבדיקה - נמצאה מוזאיקה בשלייה של תסמונת דאון, והמטען הגנטי שבשלייה יכול להיות נפרד מזה של העובר. לכן יכול להיות שהכל בסדר. ואז גם העלו השערות נוספות לגבי דברים שיכלו לשבש את תוצאות הבדיקה. למשל שאם בהתחלה היו 2 שקי הריון ואחד התפוגג, זה משהו שיכל לגרום לתוצאה הזאת.
אז בגלל הספק, ובגלל שנתנו לנו תקוה שאולי הכל בסדר, החלטתי שאני עושה בדיקת מי השפיר ולא את בדיקת סיסי שליה. (סיסי שליה אפשר לעשות בשבוע מוקדם יותר, אבל בבדיקת סיסי השליה יש סיכון גדול יותר להפלה לאחר הבדיקה, ולכן רציתי להמנע מזה).

זאת היתה טעות איומה. חיכיתי חודש שלם עם תקוה בלב. בבדיקת מי השפיר התברר שיש תסמונת דאון באופן חד משמעית.
הפרוצדורה הרפואית שעברתי - הגרידא המאוחרת, נעשתה כל כך בחוסר רגישות והיא כל כך כאבה פיזית, וזה גרם לי לפוסט טראומה. חשוב לי לספר, כדי לנסות להקל על נשים אחרות את התהליך.

עברתי גרידא מאוחרת, לא לידה שקטה. עברתי את זה בקפלן, אחד מהבודדים שמבצעים גרידא מאוחרת בארץ. באחרים מבצעים לידה שקטה. אני הייתי בשבוע ה-18.
התהליך היה כזה - באים יום לפני הניתוח (שהתקיים בהרדמה מלאה), אל בית החולים, בשביל החדרת למינריות להרחבת צוואר הרחם. באתי בבוקר, ופעם נוספת בערב. התהליך היה פשוט כאבי תופת. הרופא שביצע את הפרוצדורה בבוקר, היה מאד מתחשב, עצרנו לפעמים תוך כדי, לפעמים ביקש שאקח נשימה וארפה את השרירים.
מיותר לציין שמאד קשה להרפות שריר כשמכאיבים לך.
יחד עם זאת הרופא הזה היה מאד בעדי, מאד ניסה להקל עליי בתהליך, ולכן למרות הכאב הרב אני זוכרת אותו כדמות חיובית.
למי שאני לא יכולה לסלוח זאת הרופאה בערב שקיבלה אותי, זכור לי השם ד"ר רוק".
זה היה שמונה וחצי בערב, והיא רק רצתה לסיים את המשמרת שלה.
בניגוד לרופא מהבוקר, היא פשוט החדירה את הלמינריות תוך התעלמות מוחלטת שיש מישהו שמחובר לגוף שהיא מתעסקת איתו. זה כאב מאד, והיא לא עצרה ולא נתנה לי לנשום נשימות ולנסות להרפות את השרירים (מסתבר שלמרות שזה קשה לעשות את זה בזמן הכאב, יש לזה חשיבות גדולה בהפחתת הכאב, אז גם אם מצליחים קצת זה עושה הבדל גדול).

הניתוח עצמו מבחינתי היה שלוה גדולה כי לא סבלתי בו שום כאב.
גם לא אחריו. הקלה פיזית גדולה.

חודש לאחר הגרידא ניגשתי לביקורת אצל רופא נשים, לפי מה שנכתב בטופס השיחרור של האישפוז. רק ניגשתי אל הכסא הגניקולוגי, ופתאום יצא ממני בכי גדול בלתי נשלט, וכל הסצנה של הרופאה המתעללת נגלתה לי מול עיני שוב ושוב.
אציין גם, שבכי בלתי נשלט היה מופיע באותה תקופה כל פעם שבן זוגי היה מזכיר את המילים "למינריות" או "להרפות" "תרפי", גם אם הוא השתמש בהן בחוש הומור בהקשר יומיומי אחר לחלוטין. זאת היתה הפוסט טראומה שלי שהרימה את ראשה.
לחשוב על הריון נוסף? הצחקתם אותי, ומה יקרה אם זה יחזור שוב על עצמו? אני מעדיפה למות.

היום, חצי שנה אחרי הגרידא, אני כן מוכנה לנסות הריון נוסף. עברתי טיפול נפשי אינטנסיבי במרכז לטיפול בפוסט טראומה.
לומר שאני מסוגלת לשבת על כסא גניקולוגי באותה הפוזיציה בה התעללו בי, אפילו רק לשם בדיקה? קשה לי לומר שאעשה את זה מרצוני החופשי.
אני רוצה לומר, למי שעומדת בפני פרוצדורה של למינריות (ואגב עושים את זה לפעמים גם לפני לידה שקטה, חברה שלי עברה את זה)
1- לנסות לבקש מרופא המשפחה כדור וואבן, אני לא ניסיתי ואני מאד מצטערת על כך. אני רק לקחתי אופטלגין לפני הלמינריות, וזה ממש כמו כוסות רוח למת. קראתי פה באחד הפורומים על מישהי שלקחה וואבן לפני כן וזה עזר לה. וואבן מרפה שרירים כנראה, והרפיית השרירים מאד עוזרת להפחתת הכאב. אציין כמובן שאני לא רופאה, זאת שמועה ששמעתי שעוזר. אני ממש מצטערת שלא ביקשתי את הכדור הזה.

2- לבקש מהרופא/ה שמבצעים את הפרוצדורה שזה יהיה כמו אצל רופא השיניים, רק במקום להרים יד - אז מבקשים בקול להפסיק - ההפסקות לנשום, ולנסות להרפות את השרירים זה משהו משמעותי בהקלת הכאב, אני אומרת את זה מניסיון!
(מזכיר לי את הנשימות בלידה, שכנראה נועדו גם להקלת הכאב, אבל מה אני מבינה...)
אז כדור וואבן, הרפיית שרירים, לבקש מהרופא שיהיה קשוב ויעזור עם הנשימות, וינסה להמנע מה"צביטה" שמאד כואבת. מתישהו הם רוצים לצבוט את צוואר הרחם כנראה כדי להחדיר לשם טוב יותר, אבל הרופא הראשון הצליח להמנע ממנה, והרופאה השניה בכלל לא ניסתה. הרופא הראשון אמר לי - בואי תנסי לנשום עמוק ולהרפות כדי שלא אצטרך לעשות את הצביטה". והוא לא עשה בסוף. הרופאה לא אמרה, אלא פשוט צבטה וזה היה כאב איום נורא. גם בדיקת סיסי שלייה אם אפשר, כי ככל שמגלים את הבעיה מוקדם יותר אז הפסקת ההריון היא קלה יותר.

לפני שעברתי את הגרידא, בדקתי פה בפורומים מה אומרים על למינריות, וחשכו עיני.
נשים לפני כבר כתבו שזה קשה מנשוא. אחת כתבה אפילו שהיא עברה כמה לידות ואף אחת לא כאבה כמו הלמינריות.
באופן אישי, אני לא מבינה למה מבצעים את ההתעללות הזאת ללא הרדמה מקומית, או לפחות עם פרוטוקול שלוקחים לפני כן כדור וואבן....

לסיום, סיומת גם חטפתי אלרגיה קשה לאנטיביוטיקה שהם נתנו לאחר הניתוח.
הם נתנו משהו מקבוצת הטטרציקלינים, שהרופא במרכז "טרם" שהגעתי אליו אמר לי שזאת אנטיביוטיקה שהרבה נשים אלרגיות אליה.

תענוג מפוקפוק היה כל זה.
שלא יחזור לעולם. ולמי שעוברת את זה בימים אלה, אני מאחלת שזה יעבור כמה שיותר קל, וגם לנסות ליישם את מה שאני ממליצה.