התנצלות וסיפור עצוב שמח - הריון ולידה

שלום בנות,

אני רוצה להתנצל בפני כולכן על העדרות ארוכה.
שוב הייתי בהריון.
לא יכולתי להכנס לכאן.
בכל הפעמים האחרונות שהייתי בהריון והמשכתי לנהל את הפורום הזה, ההריון הסתיים בהפלה טבעית או חדר ניתוח.
אני לא מאמינה באמונות טפלות, אבל בהריון האחרון באמת שלא יכולתי. סליחה.
וכמובן שאין ולא היה לנוכחותי או העדרי מהפורום, שום קשר להפלות שלי.
לראיה, גם ההריון האחרון, הסתיים רע מאוד בחדר ניתוח, למרות שהדרתי את רגלי מהפורום, כל עוד הייתי בהריון.

חשבתי לאמר למנהלת האתר שלא אוכל להמשיך לנהל את הפורום, אך לא יכולתי. כשאני חוויתי את ההפלות הראשונות, לפני שגיליתי את הפורום הזה, שוועתי למקום שייתן לי מעט תמיכה אנונימית ולא מצאתי. כשמצאתי את הפורום הזה והסתבר לי שמנהלת האתר מתקשה למצוא מישהו שינהל אותו, לא חשבתי פעמיים. אני רואה בניהול הפורום הזה ייעוד אישי שלי ואני מרגישה אחראית לכולכן במקום מסויים.
אז שוב, התנצלותי הכנה על הנטישה. היא ללא ספק הנטישה האחרונה, אני פה עכשיו להשאר לעתיד הנראה לעין, כי לא יהיו עוד הריונות, אבל לסיפור יש סוף טוב, אז תמשיכו לקרוא.

ההריון האחרון היה אחר.
הוא היה מאוד קשה מבחינת הבחילות והתחושה הכללית.
בחזקת בלתי נסבל.
עברתי שמונה הריונות ומעולם לא סבלתי ככה מבחילות, עצירות, בעיות עיכול שונות ותחושה כללית כל כך לא טובה.
השדיים כאבו לי באופן שלא חוותי מעולם.
הכל היה כ"כ עוצמתי.
הסקירה הראשונה, שבוע 7, הראתה הריון תקין לחלוטין, עובר עם דופק שמתאים ל-6.5 שבועות, הכל נראה בסדר גמור.
בגלל נסיון העבר המר שלי (חמש הפלות, ארבע רצופות), התעקשתי לעבור סקירה נוספת כעבור שבוע.
יום ויומיים לפני הסקירה השנייה הרגשתי ממש, אבל ממש רע. מעולם לא הרגשתי רע כ"כ. אך מתוך מחשבה שכל התחושות הרעות האלו יולידו ילד בסוף, הייתי מוכנה להכל.
בבוקר הסקירה פתאום כבר לא הייתה לי בחילה קשה כל כך.
זה לא טוב.
ידעתי.
ידעתי שגם את העובר הזה איבדתי.
אבל המשכתי לקוות.
ברגע שהמתמר הוכנס לי לנרתיק, בשניה שראיתי את ההריון על המסך כבר זיהיתי. אין דופק. אמרתי את זה עוד לפני שהטכנאי הספיק לאמר את זה. כל מה שהיה לו לאמר הוא:"את צודקת".
פרצתי בבכי.
לא יכולתי יותר.
לא עוד פעם.

אבל זהו.
שכן.
כן עוד פעם.
כן עוד הריון לא תקין.
כן עוד חודשיים שסבלתי לחינם. ילד, כבר לא יצא מזה.

אני לא בארץ ויש ילדים בבית ואין משפחה קרובה שיכולה לטפל בהם, אז הדברים לא זזים מהר כמו בארץ.
לחדר ניתוח נכנסתי שבוע ויום אחרי שכבר ידעתי שעוד עובר שלי מת.
מוזר ועצוב, אבל מה שלא הורג באמת מחשל. בפעם הראשונה שנאלצתי לשאת עובר מת בקרבי מספר ימים, הרגשתי כמו קבר מהלך. הרגשתי נורא. רק רציתי שיוציאו ממני כבר את ההריון. את הילד הזה שלי, שמת. אתן יכולות לקרוא על זה בפוסט הראשון שכתבתי כאן והדבקתי בתחילת הפורום.
הפעם, הייתה בי מן השלמה שקטה שכזו.
בכיתי בדיוק שעתיים ופשוט עברתי הלאה. לפחות ככה חשבתי.
עצם כתיבת המילים האלו מראה שעוד לא באמת עברתי הלאה, אבל אני כן במקום אחר.

הפרוצדורה נגמרה מהר ובצורה תקינה לחלוטין, אבל כשהתעוררתי מהניתוח דברים התחילו להיות לא כל כך בסדר.
אני לא רוצה להפחיד אף אחת ואני רוצה להדגיש שמה שאני עומדת לכתוב הינו סיבוך נדיר שעדיין לא עבר בירור מלא ואיננו יודעת להסביר אותו. אני עדיין בתהליך של בירור רפואי והמטרה של השיתוף הינה רק בכדי שתוכלו להבין את המקום אליו הגעתי ותוכלו אולי לשאוב תמיכה וחיזוק מכך.

כששבה אלי הכרתי התחלתי לפרכס. ככל הנראה זו תגובה לאחר מהחומרים שקיבלתי בעת הניתוח ואני גם מועדת לפורענות, כיוון שעברתי בילדותי ארוע אפילפטי קשה וחוותי תגובה דומה לחומר אחר שקיבלתי באישפוז אחר.
פרכסתי במשך שבע שעות, עד שנתנו לי וואליום.
אושפזתי ללילה ושוחררתי למחרת.
הייתי זקוקה לעוד יומיים בבית לפני שהצלחתי לחזור לעצמי מבחינה פיזית.
הידיים רעדו, הבחילות וכאבי הראש לא הרפו, בילתי את רב הזמן במיטה.

אני באמת ותמים מאמינה ששום דבר לא קורה במקרה.
היום כשהקשבתי לרדיו, שמעתי על מרוץ אופניים שקסם לי.
אני רוכבת על אופניים מגיל שלוש, אך מעולם לא רכבתי בצורה מקצועית.
לא מזמן יצא לי לרכב עם בעלי ושני ילדי המופלאים ביער, אחרי תקופה מאוד ארוכה שלא רכבתי על אפניים וברגע שעליתי על האופניים הרגשתי כאילו חזרתי הבייתה.
זה המקום של הטוסיק שלי.... :) על כסא אופנייים.

ואז, היום, אחרי ששמעתי את הפרסומות ברדיו, הכל התחבר.
הצורך שלי בילד נוסף הוא, בין היתר, צורך בלטפח משהו, לצור משהו, לאהוב ולתת ל(עוד) מישהו את הכל ואת כולי.
לצערי, זה לא יקרה. לא עם ילד נוסף הכוונה. אין בי את היכולת לעבור את החוויה הזו שוב ואין בי את הכוחות הנפשיים לעבור הריון שלם, כשאני כל הזמן חרדה לשלום העובר.
הרפתי.
די.
לא יהיה עוד ילד.
יש לי שניים בריאים ונפלאים ואאלץ להסתפק בזה - וזה המון! ואני מודה על כך על יום.
אבל הצורך הזה, לטפח, לגדל, לצור, לאהוב עוד מישהו, לא חלף.
והיום הבנתי לאן אתעל את הצורך הזה.
אל עצמי.
אטפח, אצור, אגדל ואוהב את עצמי מחדש ע"י השתתפות במרוץ הזה.
תמיד רציתי תחביב רציני.
משהו שאני נותנת לו את כולי, שאני מתמסרת לו.
הילדים שלי כבר גדולים מספיק ועכשיו משלא ייכנס לחיי יצור נוסף שזקוק לי בכל רגע ושניה של היום, יהיה לי את הזמן, היכולת והאנרגיה להעניק לעצמי.

אני מתכוונת לרכוש אופניים כמו שצריך, למצוא מאמן כמו שצריך ולעשות את המרוץ הזה ורבים שיבוא אחריו עד הסוף. כמו שצריך.

יש עיתות בחיים שצריך לדעת מתי להפסיק, מתי להתחיל ומה לעשות.
אני מודה לכל מי או מה שצריך להודות לו, שהצלחתי להגיע לנקודה הזו.
של השלמה והכלה, מבלי לזלזל לרגע בכאב ובאובדן ולהודות באמת, על הכח שהרעיון הזה שניטע בי נותן לי.

אז אני פה בשבילכן, מתי שתרצו.
יעל