הסיפור האחר שלא מסופר כאן - הריון ולידה

את ההודעה הזו החלטתי לכתוב בעקבות חווית האבדן וחיפוש התשובות האישי שלי ברחבי הרשת. אני כותבת כי אני מרגישה שחסרים סיפורים שכאלו בפורומים, סיפורים אחרים. אני כותבת כי אני רוצה לספר לנשים שחוו אובדן של הריון את האפשרויות האחרות הקיימות לסיפור שלהן.
הסיפור שלי מתחיל באולטרסאונד הראשון בשבוע שבע. יש שק, יש עובר, יש דופק, אבל איטי. מה זה אומר דופק איטי? אני מתחילה לחפש ברשת ורואה שזה לא מבשר טובות. אבל מה זה כן אומר? הרופא אומר שזה לא טוב אבל אי אפשר לדעת לאיזה כיוון זה יסתדר. כל השאלות של נשים במצב שלי נותרות פתוחות. אני כועסת עליהן ושואלת את עצמי למה הן לא מספרות מה קרה בסוף? האם הדופק הסתדר? האם הוא לא...?
שבוע שמונה וכמה ימים- מתחיל דימום. רצים לקופת חולים לעשות אולטרסאונד. הכל תקין, אפילו הדופק יציב וחזק. אנחנו שמחים מאוד אבל משהו בתוכי יודע שזה לא סוף הסיפור. בערב למחרת הדימום מתחזק. אני נוסעת לבית חולים ושם צוות רפואי נהדר מודיע לי שאני בתהליך של הפלה. היינו מוכנים לבשורה הזו כבר שבועיים אבל זה לא הופך אותה לקלה יותר. מאשפזים אותי ובבוקר שלמחרת שוב אולטרסאונד, הפעם העובר כבר ללא דופק והוא נמצא בקרבת צוואר הרחם. הרופאים אומרים שזה טוב, וממליצים על ציטוטק, כדור שאמור לגרום להתכווצויות חזקות ברחם וכתוצאה להפלה וכך לזרז את התהליך. מסיפורים ברשת אנחנו מבינים שזו הולכת להיות חוויה נוראית מבחינה פיזית, לכן אנחנו מחליטים לנסוע לבית חולים קרוב לבית ולבצע את הטיפול שם כדי שנוכל להפיל יחד במקום בטוח, בבית שלנו. בבית החולים השני הצוות היה נוראי. חוסר הרגישות שלהם, הצורך החוזר בכל הבדיקות, העייפות והכאב והתחושה שהרחם שלי נהיה אתר עלייה לרגל מתישים כל חלק בגוף ובנשמה. סוף סוף ניתן הכדור (ואגינלית למי שתהתה. לא נעים אבל ממש ממש לא נורא). מחכים ומחכים וכלום. לא כאב, לא דימום חזק. כמו שנכנסתי כך יצאתי, רק עם הרבה יותר ייאוש. אני קוראת ברשת ושומעת על נשים ששואלות אם הציטוטק יכול לעבוד גם אחרי הרבה זמן. הרבה שאלות אף תשובה. אני מתחילה להשתגע. יומיים אחר כך שוב אשפוז קצר וציטוטק. שוב, כלום. הרופא אומר לי שיש 90 אחוז הצלחה בסיבוב השני ואולי אני אחת מה10 אחוז הנותרים. אני לא מבינה, יש סיכוי שזה לא משפיע בכלל? אני לא מרגישה שום כאב! התשובה היא שלא. אין סיכוי שזה לא משפיע, יש סיכוי שזה לא מייצר את התוצאה הרצויה. למי שתהתה- ציטוטק מכווץ את הרחם בכל מקרה, כך שעשויים גם להיות כאבים נוראיים אבל אף פליטה.
מחכים יום, יומיים, שלושה וכלום. בינתיים יש סביבי רשת הגנה והשגחה נהדרת ששומרת עלי גם נפשית וגם פיזית. זה הדבר החשוב ביותר בכל התהליך הזה. אם לא סיפרתן לאף אחד, אולי עכשיו זה הזמן. הכאב קיים בכל מקרה, יותר קל להעמיס על הסביבה גם קצת ממנו כדי שיוכלו לעזור בנטל.
אחרי שבוע ויומיים שהחיים שלי בהמתנה אני הולכת לרופא ומספר לו שאין שום התקדמות בדימום. הוא אומר ללכת מחר לאולטרסאונד ומשם ישירות לגרידה. אני יודעת שלא קרה כלום כי לא היה דימום חזק, לא כאבתי נורא (פיזית) ולא ראיתי גושים. אני יודעת כי אני מכירה את הגוף שלי טוב והוא נוטה לספר לי כשמשהו לא בסדר, זה ההסכם ביננו.
מגיעים לאולטרסאונד עם תיק מוכן כבר לבית חולים ונפש כואבת ומפחדת. הטכנאית אומרת שהרחם נראה טוב ושאין שק הריון רק שאריות קטנות ובלתי מזיקות בצוואר הרחם.
רגע, מה!?!? איפה כל מה שקראתי ברשת!? התחושה שמשהו יוצא? כרישי הדם הגדולים? הכאב? לא יכול להיות. הטכנאית סוקרת איתי שוב את הרחם וצוואר הרחם ומסבירה לי בדיוק מה אני רואה מולי. זה פשוט לא שם. בלי כאב, בלי דימום מאסיבי, זה פשוט יצא.
אני לא יודעת אם הציטוטק הוא הגורם או שהגוף שלי החליט לפרגן לי סוף סוף כך שאהיה בצד הטוב של הסטטיסטיקה אבל זה קרה.
זה הסיפור שלא מסופר כאן כי לרוב מי שכותבת פונה מתוח חרדה וכאב, היא לא מספרת את הסוף. אני לא יודעת אם הסיפור שלי הוא נדיר או לא, מה שאני כן יודעת זה שהוא ממש אפשרי. הוא אפשרי כמו כל התסריטים האחרים אבל מהם יש הרבה כאן, ומזה לא. אני קוראת לכן, לכל הפונות ולכל המספרות לספר גם את האפשרויות האחרות, אלו שלא נשמעים, זה רק הוגן.
בתקווה גדולה ורבה שמישהי קוראת את זה מתישהו איפשהו ויודעת עכשיו שיש גם אפשרות אחרת...