אהלן חברות, חדשה פה, עם מועקה בלב ונראה לי שחברות אנונימיות לאותו סיפור, זה הפתרון שלי לעת ערב זו...אז ראשית, שיהיה שבוע טוב ולמי שעוברת משהו השבוע, שיהיה בהצלחה. בת 43, זקנה אבל בועטת..:-) וכדי שלא יהיה משעמם חלילה, עם קרישיות יתר (להלן הקלקסן! חברי הטוב..) אני בסיפורי טיפולים כבר כמעט שנתיים, במהלכן היו הזרעות, הריון עד שבוע 7, חמש החזרות של מוקפאים שלא צלחו וזהו.. עזבתי את איכילוב שהיה עבורי חוויה לא טובה וכעת אני באסותא, בידיים חדשות, בתחילתו של סשן חדש.. פרוטוקול ארוך עם דקפפטיל שלא הכרתי ומוריד אותי יגון שאולה... אז מאיפה לוקחים כוח, לא להתאכזב, להיות אופטימית, לנטרל את המאכלת הזאת מעל הראש שמזכירה שזהו... עוד טיפה וזה נגמר.. איך לשמור על האנרגיות עם הבן זוג שלא מבין רבע ממה שאני עוברת.. לא יודעת מאיפה. סליחה על הכבדות, אבל כבד לי. תודה לכל מי שת**** זמן