שרית היקרה,
אין כאב עמוק יותר מכאב של אם ששכלה את ילדה או ילדתה.
ולמרות שאין לנו קבר או מקום שבו אפשר לחלוק את השכול והכאב עם אחרים, הכאב והאובדן לא שונים בהרבה. אולי אפילו גדולים יותר, מהסיבה הזו בדיוק. אין קבר. אין זכר, פרט לחלל עצום בבטן הפיזית והרגשית.
אני איתך. חוויתי את האובדן הזה פעמיים.
ואני תמיד מנסה להתנחם בדבר היחיד שאולי ניתן להאחז בו:
אם ההריון הסתיים כך, כנראה שהייתה לזה סיבה טובה.
כנראה שהעובר לא היה חזק מספיק ואם היה שורד את ההריון, ככל הנראה הוא היה נאלץ להתמודד עם חיים מאתגרים מחוץ לרחם.
אז אולי - טוב שכך.
זו המחשבה היחידה שיכולתי להחז בה בימי השכול.
אני מאחלת לך בכל ליבי שתהרי שוב בקרוב ושתהני מהריון רגיל ומשעמם.
שולחת לך שק של חיזוקים וחיבוקים,
יעל