הזמן עובר נורא מהר... וכלום לא קורה - הריון ולידה

חודש הבא אנחנו נשואים שנתיים, וממש לא מתחשק לחגוג.
מרגישה שהזמן בורח... רץ במהירות.
כל חודש עובר לו ואני חיה רק שבועיים בכל חודש- מהביוץ/הזרעה ועד המחזור שתמיד מגיע, מדוייק כמו שעון.
כולן סביבי בהריון או בדיוק ילדו. כולן נכנסו להריון בקלות...
הפסקתי להיפגש עם חברות שכל הזמן מספרות על מי בהריון, ושואלות אותי נווו מה איתכם? לא בא לכם? ולנו יש תמיד תירוצים למה זה בדיוק עכשיו לא מתאים...
בא לי לצעוק על כולם: זה לא עניינכם! ותצאו לי מהרחם!! ותעזבי את הזרע של בעלי בשקט.
בלי לשתף אנשים, הם מרשים לעצמם לספר לך מה דעתם ומה כדי לך לעשות... ושחופשה זה עוזר...
כולם מעצבנים אותי, שאפילו עם משפחה לא בא לי להיפגש... רק כדי שלא יתחילו לחקור.
הכי מעצבן, המבטים של האנשים שכן יודעים, ומסתכלים לי על הבטן או ששואלים מה חדש?? ומה אני אמורה לענות? אותו חרא? או שמברכים אותי שבע"ה שנה הבאה בן. ואני מתה לענות להם: למה לא השנה??
מעצבן אותי שאני מרגישה חרא עם עצמי ומקולקלת... למרות שהבעיה לא אצלי.
מעצבן אותי כשחמותי מספרת לבעלי שהיא בירכה אותי באיזה קבר של צדיק, ואני צועקת עליו: שתברך אותך!! לא אותי. מתי היא כבר תשלים עם זה שהבעיה היא אצלו ולא אצלי?? כי הרי זה לא יכול להיות...
אחר כך אני כועסת על עצמי... כי הוא לא אשם... זה פשוט המצב.

וזהו. עוד שבועיים עברו, ושוב המחזור הגיע כמו שעון... ושוב אני שונאת את כולם סביבי ומרגישה חרא.
תמיד הייתי בן אדם שדואג לכולם ובסוף לעצמו. היום לא אכפת לי מאף אחד... לאן הגעתי.