היי בנות,
בזמן האחרון יוצא לי לשמוע מפה ומשם הרבה טענות ותלונות על ה"נוער שלנו". הילדים האלו שלא אכפת להם מכלום, שעסוקים בסלפי כל היום, שדואגים רק לעצמם, שלא מוכנים להתמודד, על אחוזי הזכאות לבגרות היורדים ואחוזי ההשתמטות משרות צבאי העולים, על השימוש הגובר בג'וינטים, על שתיית אלכוהול, על חוסר האכפתיות ובכלל - על תרבות ה"אני ועצמי ואין חוץ ממני כלום"...
אז רציתי לספר על הנוער הזה. הזה בדיוק. ואולי קצת אחר...
על חבורת בני נוער, בקושי בני 18, שסיימו תיכון והיו לפני גיוס. וממש קצת לפני הגיוס שמעו על גיוס של נוער לקומונות לסיוע לישובים באזור המלחמה האחרונה בעוטף עזה. על קבוצת בני נוער, ילדים, שויתרו על שנה מחייהם לטובת אחרים ועושים את הבלתי יאמן - ואולי את הראוי מכל והכי מתבקש: פשוט להיות שם. לקום בשלוש כל לילה וללכת לעבוד ברפת. לעמוד יום שלם ולקטוף, להפוך אדמה ולדשן את גידולי השדה. לעמוד ולהכין הפעלות לילדים לחג, ובכלל. להיות ולהתערות בחיי קיבוץ שחייו נשברו בקיץ האחרון. ולותר על הכל. על הבית, על הגיוס, על שנה מהחיים.
לדעת שכשיהיו בני 22, גיל בו חבריהם יטיילו בנפאל ובהודו הם יהיו עדיין בשרות הצבאי.
והכי יפה - שבכלל לא אכפת להם. הם הנוער שלנו. יפים בצורה מלאכית, טובים בצורה אלוהית.
כתוב באהבה, גאווה, חיבוק והבטחה לכל חברי וחברות קומונת קיבוץ נירים קילומטר וחצי מעזה, שאני מתפוצצת מגאווה להיות אמא של חברה אחת בה.