״אני מתחרטת שאני אמא״ (מאמר) - הריון ולידה

זה פורסם במוסף שבת של ישראל היום.

את יודעת מה?

אותי זה הרגיז והכעיס.

לתת במה כזו, של חמישה עמודים דאבל ספרד של טמטום?

איך אפשר להתחרט שאת אימא?

אפשר להתחרט על מיליון דברים אחרים, לא על זה.

כשהזד@## לא חשבת מה תהיה התוצאה<?
פייס: ortal_hori

היה לי מאוד קשה לקרוא את המאמר.
הבנתי שזו לא תופעה שגרתית הרי לקח לחוקרת 5 שנים "ללקט" 22 משתתפות (מצד שני ניתן להגיד שלא הרבה נשים היו יכולות להחשף ככה וגם אולי חלק מהנשים "בהכחשה" לתחושותיהן האמיתיות... ועם זאת עדיין נראה לי שזו תופעה נדירה).

לגבי דברייך אורטל - עד שאת לא אמא בעצמך לא ניתן לדעת לעומק מה המשמעות של זה, כלומר גם אם הייתה חשיבה על להביא ילד לעולם לא תמיד מבינים עד הסוף מה המשמעות האמיתית של זה.

היו כל מיני הסברים לתחושות החרטה, ההסברים שלא התחברתי אליהם היו למשל: שזה מונע מלהתפתח ולפתח קריירה ואין לך זמן לעצמך. אני אישית לא מצליחה להתחבר להסבר הזה כי מבחינתי קריירה זה לא הכול בחיים (ואני אשת קריירה) וההגשמה העצמית שלי היא בראש וראשונה אם ורעיה ואחר כך הקריירה. נכון הזמן שיש לעצמך מצטמצם אבל גם חייבים לדעת להיעזר באחרים ולפנות בכוח זמן. וגם ככל שהילדים גדלים יש יותר ויותר זמן לעצמך.

הסבר אחר היה שזה המון אחריות וזה מעיק. גם לזה אני לא מתחברת עם כל האחריות והעומס בחיים לא הייתי יכולה להגיד שלא הייתי מביאה את הילדים שלי לעולם...

זה כאילו לומר, אני לא מתחברת לאנשים האלה שהם הילדים שלי, אני אוהבת אותם אבל עם כל זאת הייתי מעדיפה שלא להכיר אותם, שלא לחיות איתם מלכתחילה אפילו שאני יודעת שאני מפסידה את זה שלא הייתי מכירה אותם, שהחיסרונות שיש בהם עולים על היתרונות - זה אני לא מסוגלת לתפוס!!
הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן.
שלום חנוך { מתוך השיר "על פני האדמה" }
"I see your ture colors shining through
I see your true colors and that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors are beautiful like a rainbow"
(מילים מתוך השיר true colors של Cyndi Lauper )

תודה פלפלת .
אני חושבת שזה מאמר חשוב, ומחקר חשוב, וחשוב להעלות לתודעה.
אני רוצה להסביר:
בלי שום קשר כלשהו לדעות אישיות (שלי או של אחרים), אני חושבת שהחויה האנושית היא דבר מורכב מאין כמוהו. ואני מאד מאד מסכימה עם החוקרת, כשהיא טוענת שלקחת חלק אחד בלבד, מוכר, מקובל, ו"נכון" חברתית ותרבותית עד כמה שהוא (האקסיומות: "תלדי ילדים ויהיה לך טוב" ו"לא מתחרטים על הולדת ילדים" למשל), זה דבר שמעלים וסותם את הפה למגזר שלם באוכלוסיה, מגזר שלם שיסתובב עם תחושותיו סתומות הפה וללא לגיטימציה מסוג כלשהו, יסתובב כך חיים שלמים ויגזר עליו להרגיש לא טוב, להרגיש שונה, סוטה (מה"נורמה החברתית המקובלת") ועוד כל מיני כינויים שליליים.
המחקר הזה מתחיל לתת מקום לעוד גוונים בחויה האנושית.
וזה רק חיובי בעיני.

אני דווקא יכולה להבין מאיפה זה מגיע..
להיות אמא דורש ויתור מאוד גדול, לא כולן מצליחות לשלב את האני עצמי שלהן בתוך האמהות.
לא כולן חוות את חווית האמהות בצורה חיובית.
לא כולן מוצאות את עצמן בתור אמא..
וכן, יש נשים שהיו מעדיפות לא לוותר על קריירה, על עצמן, על הגוף שלהן וכדומה בשביל ילדים.
אני אישית מכירה מישהי כזו (שאין לה ילדים) שלא מעוניינת לעשות ויתורים על כל מה שיש לה בשביל ילדים.

שלא תבינו אותי לא נכון אני לא מתחרטת על שום ילד מילדי אוהבת אותם, חולה עליהם, מעריצה את האדמה עליה הם דורכים.. אבל אני יכולה להבין כאלה שמרגישות אחרת..

[
[url=http://www.thebump.com/?utm_source=ticker&utm_medium=UBB&utm_campaign=tickers]

ככה בדיוק הרגשתי שנולד לי הגדול...
כשפתאום נחת עלי התואר אמא, בשניה שיצא ממני.

הסתכלתי עליו וריחמתי עליו שאני אמא שלו. תואר כבד כזה.
לא ידעתי אם אני אוהבת אותו בכלל. וואו זה היה נורא כבד עליי...

עם הזמן האשמתי את עצמי בכל דבר שקרה לו. שהוא בוכה. שהוא עם נזלת. שהוא נפל. וההערות מסביבי בכלל תרמו לעניין. ילד ראשון הרי...

לקחתי את עניין הדאגה צעד אחד קדימה. ללא ספק.

עם הילד השני כבר לקחתי את הילדים הרבה יותר בריא.
הדרי נכנס לי ללב ישר. התאהבתי בו מהרגע הראשון. בכיתי המון כי תמיד השוו אותו לגדול.

היום זה כבר חלק ממני.
ממש לא מתחרטת שאני אמא. להפך - בא לי עוד. ואפילו יש לי מצפון שתקרת מכסת הילדים שלי עומד על 3 גג גג גג גג גג 4 בגלל שאני קיסרית...
"...אמא שרה לבן בלילה... אמא כאן לידך כל הזמן..."

קשה לך?

את לא מוצאת את עצמך?

שתפי אתהסביבה

את בנזהוג

תמצאי לעצמך פתרונות ותחיי עם ההחלטות שלך בשלום

אני לא מבינה אנשים שמחפשים לעשות כותרות על חשבון קשיים של אימהות אחרות.

זה הרתיח אותי.

למה?

כי אני עשיתי את הבחירות שלי באופן שקול מראש, דווקא עם הגדולה שלי לא תכננתי כלום וזה פשוט קרה

אז מה?

החלטתי שאני מתחרטת ורוצה להחזיר!?
פייס: ortal_hori

נראה לי שהרעיון זה יותר להשמיע קול שונה. תמיד מוכרים לנו שאימהות זו פסגת השאיפות ומסלול ישיר את האושר, וחשוב לדעת שזה לא תמיד נכון.

אורטל ,
יכול להיות שבחירת הכותרת היא לא מצלחת.
זה זניח בעיני. זה מה שקורה כשרוצים להעביר מחקר אקדמי לכתב עת פופולרי, ומנסים "לפגוע" למכנה המשותף שיביא רייטינג ואחוזי קריאה.
בכל שאר הדברים שציינת - אני חושבת שיכול להיות שהם מאד נכונים, אבל לא כ"כ רלוונטיים לנושא... (סליחה...)
זה שאמותינו חוו קשיים ועשו ויתורים?... אז מה.
זה שגם אנחנו ככה?... אז מה.
זה שאת נהנית מאד מהילדים למרות כל זאת?... כל הכבוד לך, גם אני ככה. ועדיין - לא רלוונטי.

לנשים מסוימות יש קשיים, לחלקן קשיים יותר גדולים. לבטל את זה ולומר "לא קיים!" זה או טיפשות או תמימות או פשוט עצימת עיניים. להערכתי, את לא טפשה, לא תמימה, ומסתכלת נכוחה על המציאות באומץ לב.
חלק מהמציאות זה להתייחס בכבוד לכל חוויה אנושית באשר היא.
אצל חלק מהנשים האמירות "ילדים זה אושר צרוף!" ו"תלדי ויהיה לך רק טוב!" אלו אמירות שרחוקות מהמציאות כמו המרחק בין כדוה"א לירח.
זה הכל.

שרוני הכול נכון אבל ויש אבל - ויש אבל גדול - הכותרת לא נבחרה כניסוח בשביל הרייטינג אלא מהווה תמצית המחקר.
המילה שעוברת כחוט השני היא : ח ר ט ה. החוקרת במפורש כותבת :"מלכתחילה אמרתי במפורש שנושא המחקר הוא חרטה, ולא 'קשיים באימהוּת" והאימהות עצמן אומרות שגם בידיעה היום של מי הם ילדיהם ולאחר היכרות עם ילדיהם ועל אף היתרונות שבך, החסרונות עולות בהרבה על היתרונות והם היו מעדיפות להחזיר את הגלגל אחרוה ולא להביא אותם לעולם גם אם המשמעות היא שלא להכיר אותם ולא לחוות את האהבה שלהם וכו' - זה בלתי נתפס בעיני ....
אפשר לשמוע את הדעות של נשים אלו, לעזור להן להתגבר על הקשיים, אבל אינני יכולה לראות זאת כמשהוא נורמטיבי (והמינוח נורמטיבי הוא כמובן שונה מהמינוח נורמאלי) ואני אישית לא נותנת לזה לגיטימציה....
הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן.
שלום חנוך { מתוך השיר "על פני האדמה" }
"I see your ture colors shining through
I see your true colors and that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors are beautiful like a rainbow"
(מילים מתוך השיר true colors של Cyndi Lauper )

בתור מישהי שלא ממש אוהבת ילדים,
וחלום חיי לא היה האימהות, בכלל לא,
נהייתי אימא כי יום אחד התעורר אצלי צורך ביולוגי חזק מאוד לחיות לא רק בשביל עצמי אלא גם בשביל מישהו אחר'
לדאוג לא רק לעצמי אלא גם לדאוג למישהו אחר.
אימהות מאוד קשה לי, היא לא בא אצלי בצורה טבעית כמו אצל נשים אחרות,
אני בן אדם שאוהב חופש, זמן פנוי ויש בי אגואיסטיות מסוימת.
אבל עדיין, אני לא מבינה את הנשים שהשתתפו במחקר,
אחרי שהן הכירו את הילדים שלהן הן מוכנות לוותר עליהם אם רק יחזירו אותן אחורה בזמן.
אני יכולה להבין נשים שמראש לא רוצות ילדים,
אבל לשמוע אמא אומרת שהיא מוכנה לוותר על הילדים אם יחזירו אותה אחורה בזמן, זה נראה חולני ולא נורמלי.
גם אם היו מחזירים אותי אחורה והיו נותנים לי את כל הידע שיש לי כיום על הורות,
בחיים לא הייתי מוותרת על הבנות האפרוחיות שלי.
הן החיים שלי - וחיינו: שלי, של בעלי ושלהן שזורים אחד בשני.

איך אפשר להתחרט על הילדים שהבאת?
אני מרחמת על האימהות האומללות הללו,
במקום לראות את הצד החיובי (אם כבר יש ילדים אז לפחות לראות את היופי שבאימהות)
הן כל החיים עסוקות בלרחם על עצמן, להתבכיין ולראות הכל שחורות
נטלי

שמש
פייס: ortal_hori

אורטלי, אפילו לא לרגע לא חשבתי עלייך אף אחד מהדברים האלו, ואף כתבתי את זה קודם.
להיפך, אני מעריכה אותך מאד וחושבת שאת בחורה עם ראש על הכתפיים שיודעת בדיוק מה קורה מסביבה. זה מאד ראוי להערכה, והרבה פעמים סיפקת לי השראה במצבים שונים.
ובדיוק בגלל זה חשוב לי לענות, ולכתוב את הדברים.
אני לא הייתי יכולה לומר שאני מתחרטת שהבאתי ילדים לעולם. וגם את לא. וכנראה שגם בערך 97-99% מהנשים שמשתתפות בפורום הזה או קוראות אותו. אבל יש אחוז קטן, תגידי זניח - שכן. וזו תופעה שקיימת. היא קיימת! מטרת המדע, מטרת המחקר המדעי, למיטב הבנתי - זה לחקור תופעות בעולם. (ואין לזה שום קשר להון פוליטי! אם כבר, את ההון הפוליטי שלו עשה העיתון, שלקח מחקר אקדמי ו"ניפח" אותו למימדים מפלצתיים ע"י שימוש ב"היילייטס" שידועים כמוכרים...)
אני לא רוצה להתייחס לעומק לעניין ה"חוויות הקשות" וה"צורך בטיפול" של הנשים הנ"ל, כי בהיותי עוסקת במה שאני עוסקת - אני כבר מבינה מזמן שצורך בטיפול זה עניין אוניברסלי ו"להצליח" להכחיש את זה, זה עניין מודרני...
אבל לא הייתי הולכת כ"כ רחוק בהסקת המסקנות על חוויות קשות כגורם ישיר לאמירת הדברים.

צר לי על האמהות האלה, לא קראתי אפילו את הכתבה כי היא הכעיסה אותי מאוד, אני מאוד קיצונית לצד השני, הבנות שלי הן החיים שלי ברמה כזו שאני עובדת על עצמי קשה להוריד פרופיל שלא ירגישו את "הכובד" שהן כל מה שחשוב לי בחיים, שהן הטעם היחיד לחיי, אז לבוא ולומר בפה מלא שמישהי מתחרטת על היותה אמא? לכי תנסי טיפול, ואם זה לא עוזר לך, אז בבקשה תעבירי את הילדים למישהו אחר, שכן ישמח לקבל אותם ולגדל אותם.
נכון, חרטה זה דבר לגיטימי על כל מעשה שעשית, כולל אמהות, אבל פה בגלל כובד האחריות, ובגלל היכולת להרוס לילד חיים, זה כבר לא מעשה שלך בלבד, זה משפיע על עוד אנשים שלא הייתה להם זכות בחירה, לא הייתי חולמת שמישהי תעז לפרוס את זה על גבי עיתון, דברי על זה עם חברות, משפחה, פסיכולוגים. לא מול כל העולם, לא בצורה חשופה שהילד גם יכול לראות.

וזה מה שהכי מציק לי , ואם הילד שלהם יקרא את הכתבה? איך ירגיש ילד שיודע שאמא שלו מתחרטת שהביאה אותו?

אמא ויותר-יש אמא אחת במחקר שכותבת שהילדים שלה מבינים שהיא לא אוהבת להיות אמא וגם לא להיות סבתא, שהיא לא נהנת מזה ולא מרבה בביקורים...

שרון יש עניין שאני חולקת לגבי על דעתך- שחלק מהמציאות היא להתייחס בכבוד לכל חוויה אנושית באשר היא -זה נשמע לי קצת מרחיק לכת( כמובן שאני רק מביעה את דעתי.... אין כאן כוונה לפגוע...לפעמים המילה הכתובה ״נשמעת״ אחרת כשהיא נאמרת בעל פה)
הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן.
שלום חנוך { מתוך השיר "על פני האדמה" }
"I see your ture colors shining through
I see your true colors and that's why I love you
So don't be afraid to let them show
Your true colors are beautiful like a rainbow"
(מילים מתוך השיר true colors של Cyndi Lauper )

לצורך ההסבר: ב"חויה אנושית" אין הכוונה לפתולוגיות מסוג סדיזם, פדופיליה, פסיכוזה, התעללות ושות'. אני משוכנעת שכל המגוון הרחב וגדול עד אין קץ של מחשבות ורגשות אנושיים מלבד אלו הפתולוגיים לעיל, זכאי ללגיטימציה.
וכמובן שזכותו של כל אחד ואחת לא להסכים, ואף להתנגד ולהתווכח. בשביל זה אנחנו בני אנוש.