אני מעריצה את הבת שלי! - הריון ולידה

משהו שכתבתי לה הבוקר..
היה בא לי לשתף.
לא קל ופשוט וגם לא הכי כיף, להיות אחות של ילד עם לקות תקשורת..
מגיל קטנטן את לומדת שכשאח שלך בהתקף עצבים עדיף להתרחק,
שלפעמים אבא ואמא קצת עסוקים בלהרגיע את אחיך הגדול.
או לעזור לו להבין שהעולם לא תמיד מתנהל כמו שהוא רוצה, שעכשיו בוקר ולא לילה..

כן, אחיך הגדול- זה שאמור ללמד אותך כל מיני דברים על העולם,
לשחק איתך ולהוות לך דוגמא.
זה שאמור להיות החבר הכי טוב שלך..
זה שנראה לך שהוא בדיוק כמוך.
אבל כנראה שמתישהו כבר קלטת שהוא לא בדיוק כמוך.

אז ברגע את לוקחת את התפקיד של האחות הגדולה, המבינה, המכילה,
שמתעלמת בכזו בגרות מכל ההערות המעליבות שנזרקות אליה על הבוקר.
שמסתדרת לבד, עצמאית ברמות אחרות,
כי המשאבים מופנים כרגע לילד בן 7 וחצי שגדול ממך בסה"כ בשנה וחצי.
אני שומעת לפעמים מהצד הערות כמו-
* "אוף, הלוואי שהיה לי אח אחר.."- כשהוא לא מוכן לוותר או לעזור לך לחגור את החגורה באוטו.
* "אבל מה כבר עשיתי לו..?" כשהשמיכה שלו נזרקת לך על הפנים על הבוקר בלי שהספקת לפקוח עיניים בכלל..
ואני רואה את הפחד שלך ממנו כשהוא עצבני "מאיפה המכה תבוא הפעם"
ובעיקר את חוסר ההבנה.
אני רואה את הגלגלים שלך במוח עובדים ומנסים לפלס דרך לדבר אליו, לשחק איתו.
הוא בסה"כ בתפקוד גבוה מאוד, אין לקות הנראית לעין,
הוא פשוט לא מצליח לבטא את מה שהוא רוצה להגיד,
ואת לפעמים אפילו מנסה לעזור לו וחוטפת סטירת לחי בחזרה. (לפעמים פיזית ולפעמים מנטלית..)
אבל איכשהו גם אחרי בוקר קשה, בו הוא רק העיף אותך מהמקלחת, צעק עלייך,
רקע לעברך כדי להפחיד אותך,
את מסתכלת עליו יוצא מהרכב לבי"ס וצועקת לו-
"שילה!! אני אוהבת אותך!!"
ואני- כולי דמעות.
לא ברור לי מאיפה הכוחות..
לא ברור לי מאיפה את מוצאת כוחות שוב ושוב ושוב ושוב לוותר לו,
לסלוח לו בלב שלם.
רק נותר לי לחבק אותך ולהמשיך לחזק.
ולהעריץ אותך.