פחד - הריון ולידה

היי, לפני מה שאפשר "לעשות" כדי "לעזור לה להתמודד עם הפחד הזה", אני חושבת שכדאי וניתן לעזור לה להתמקד ב"מה בדיוק הפחד הזה".
האמירה "היא התחילה לפחד מנכים" היא מאד כוללנית וכללית. כנ"ל "מגעילים אותה איך שהם נראים".
ממה היא מפחדת? מה מגעיל אותה? האם כסא גלגלים מפחיד/מגעיל אותה? האם קביים מפחידים/מגעילים אותה? האם הליכון? האם גב כפוף? האם רגליים לא בצורה רגילה? ידיים לא בצורה רגילה? פרצוף קפוא בפוזה מסוימת?
הייתי מדייקת איתה קצת יותר.
בשביל לפתור בעיה של חרדה, יש להבין בדיוק ממה החרדה.
לפני שיודעים בדיוק ממה היא חרדה/מה מעורר את תחושות הגועל/פחד, אמירות כמו: "הם אנשים מסכנים/צריך לרחם עליהם/הם לא מסוכנים" וכו', הן אמירות חסרות כל השפעה או משמעות (במאמר מוסגר אוסיף שדעתי הפרטית היא שנכים הם לא "אנשים מסכנים", ובטח שלא צריך "לרחם עליהם". הם אנשים שמתמודדים כמו כולנו, עם מוגבלותם. בעשותנו אותם "מסכנים" או "זקוקים לרחמינו", אנו עושים להם עוול גדול פי כמה וכמה מאשר עצם הנכות/מוגבלות שלהם, בתוקענו טריז גדול מאד בגלגלי השילוב שלהם בחברה כשווים בין שווים.).
כל עוד לא יורדים עם הילדה לדיוק קצת יותר גדול בקשר לפחד שהתעורר אצלה, כנראה בעקבות הפעילות של הגן, לא ניתן יהיה לסייע לה, ולהיפך. יתכן שעצם ה"הסכמה שבשתיקה" שלכם עם ה"פחד" המובע בבכי היסטרי, פאניקה, "התמוטטות עצבים", בכי "תוך כדי קשיי נשימה", חלומות ו"אי רצון ללכת למקומות שעלולים להיות בהם נכים" (ד"א, האם לכם ברור שזה לא ניתן? לנכים הזכות להיות בכל מקום, בדיוק כמו ל-לא נכים...), אתם לא מעודדים התמודדות בריאה שלה עם פחד מסוים שהתעורר אצלה בעקבות משהו.
ילדים יכולים להיתקף בפחדים שונים, מכל מני דברים, כל הזמן.
חלק מן המהות של "להיות ילד" זה לחוות לעתים בלבול, פחד, חוסר אונים וחוסר בטחון מפני העולם, אותו הם עדיין לא "מכירים עד הסוף", או בעקבות משהו שעלול לערער "סדרי עולם" אותם הם מכירים (=למשל, להיתקל בפעילות בגן בילד/אדם היושב בכסא גלגלים וזקוק לו לשם התניידות, במקום ברגליו).
חלק מן המהות של "להיות הורה" זה לתווך עד כמה שניתן עבור הילד את החויות הלא מוכרות הללו או את החויות שמשנות סדרי עולם מוכרים, ולהפוך את אלו וגם את אלו למוכר, ידוע, צפוי - ולכן לא מאיים.
משהו איים על הילדה בפעילות בגן, זה כנראה נכון. אבל זה הגיע לאן שהגיע כנראה בדרך ארוכה... ארוכה מדי.
הייתי בהחלט חוזרת לתחילת הדרך הזו ומקשיבה לפחד שלה, וחוקרת אותו קצת, ביחד איתה.
בנוגע לבעלך, זה עניין שלו. יכול להיות שהוא צודק, ויכול להיות שלא. בכל מקרה, לא הייתי כרגע מנסה "לשכנע" אותו, אלא עובדת על כך עם הילדה.

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

תודה על התייחסותך

רויטל, אמא של אגם ו-ים