חמודה..
זו הרגשה של כל דתייה שנמצאת במצבך.
בשנים הראשונות הייתי מחפשת כל שנייה פנויה שיש לי להכינס לבית הכנסת, לנשום קצת מהניגונים, מהתפילה.
והייתי כל כך מקנאה בבעלי שיש לו את הזכות לשבת תפילה שלמה!!
ממש הייתי כועסת עליו על זה..
לאט לאט הבנתי שזה לא המצב שלי, למדתי לשחרר. להבין שאם הילדים מתרוצצים בחוץ, או מפריעים לכל מהלך התפילה, זה לא שווה את זה.
את צודקת, הניגונים האלה חותכים את הנשמה, השירים האלו גורמים לי להזיל דמעה..
אתמול זכיתי להיות בתפילת נעילה, בזמן שהילדים הגדולים הסתדרו בחוץ, ואמונה היתה בהשגחה זמנית, כל שנייה הייתי צריכה לצאת לראות מה איתה.
פעם אחת יצאתי וראיתי אותה בוכה, צורחת כי היא התהפכה עם הבימבה ואמרתי לעצמי שזה לא שווה את זה..
אולי בעוד כמה שנים שהודיה תהיה מספיק אחראית לשמור על אחותה הקטנה, אני אזכה לשבת תפילה שלמה ולדעת שהכל בסדר בחוץ.
בנתיים, אני בתפקיד אחר..
http://www.ipanel.co.il/index.php?page=join&content=join&referrer_id=32212