אני עובדת במערך השיקום בבריאות הנפש במשרד הבריאות. מחובתי לפגוש אנשים לכל הפחות אחת לחודשיים, במידה והכל רגיל ושגרתי, ולא קורים דברים מפתיעים או דחופים. על האנשים להגיע ולפגוש אותי כדי שיוכלו לקבל (מהמדינה) זכויות שהן בתחום אחריותי. בלי לפגוש אותי כסדיר, יש מקרים בהם הזכויות הללו נשללות מהם. כדי לשמור על סדר ועבודה אפקטיבית ומועילה, אני צריכה לקבוע איתם פגישות, ולשמור על כך שהם אכן יגיעו לפגישות. כל ביטול/הזזה/אי הגעה של מי מהם, עלול לגרור סחבת, אי טיפול, ועד שלילת הזכות המגיעה.
בהתחשב בעובדה שגם הלו"ז שלי צפוף ודחוק, לעתים אין ברירה, ויש לקבוע את הפגישות באופן חד צדדי.
כולם אנשים עובדים, עסוקים, ומלאי משימות נוספות.
הקביעה החד צדדית היא לא בחירה, אלא אילוץ.
והיא נעשית כדי לשמור על זכויותיהם הבסיסיות של הזכאים.
עם זאת, אני תמיד פתוחה לשמוע על מצוקה כזו או אחרת של מי מהאנשים שאמורים להגיע, ואם יש באפשרותי, אני מזיזה לפי מה שנח להם.
אני יודעת שבבטל"א זה פחות גמיש, וההתנהלות שכתבת על הועדה והרופאה היא לצערי, התנהלות רגילה ונורמלית לגמרי.
עדיף ללמוד ולקבל את הדברים, זה ילווה אותך מעכשיו. כמו שכתבו לך, זו הבירוקרטיה המלווה את הנזקקים לשרותי הסיעוד-שיקום במדינה.