טוב, אני חייבת לשתף בחוויה שעברתי אתמול, כי היא ממש ריגשה אותי.
ביקשתי מהחמות שלי שכשהיא מחזירה אלי הביתה את הילדים בערב שתביאי את ציוד הסריגה שלה, כי אני רוצה שתלמד אותי להכין גרביים לתינוק.
אני מאבדת נעלי תינוקות כרונית ולא מתאים לי כל הסטרס הזה בכל פעם שיוצאים עם הסלקל מהאוטו לתהות איפה השארנו את הגרביים, בנוסף הילדים שלי נוטים להוריד אותם לבד מגיל מאד צעיר, וזה פשוט מיותר. אם יודעים להכין אז זה ממש תיק-תק... מכינים חדש וזהו,,, לא סיפור
קיצר, היא הביאה את הסריגה ואני פשוט נדהמתי כמה התלהבות וכמה הנאה היא שאבה מזה! בחיים שלי לא ראיתי אותה כל כך מחוברת למשהו שהיא עושה.
זה ממש חימם לי את הלב...
שאלתי אותה מתי בפעם האחרונה היא סרגה עם חברה או בקבוצה והיא ענתה לי שכשהילדים שלה היו קטנים...(ז"א 35 שנה ככה)
פתאום הבנתי כמה זה קשה, איזו בדידות נכפתה עליה כשהיא עלתה לארץ, וחוותה פה נתק תרבותי- כי פה זה לא היה מקובל, והיא השאירה לא רק משפחה וחברים, אלא גם חלק מההנאות היומיומיות שלה עצמה, דברים שכיף לה לעשות מאחור.
כמובן שלא סיימנו, ולמעשה בקושי התחלנו, כי אני ממש אבל ממש מתחילה וקבענו להמשיך בסופ"ש. אני חייבת להודות שאחרי שראיתי מה זה עושה לה, גם אם אני לא אקלוט איך עושים נעליים, רק בשבילה שווה לי להמשיך לקבוע איתה.
זה מרגש לראות בן אדם קפוא פתאום מפשיר לך מול הפנים...