אובדן הריון - סיפור אישי - הריון ולידה

רציתי לשתף אתכם בסיפורי האישי לפני כשלושה חודשים הגעתי בשבוע 41 לבדיקה שיגרתית בבי״ח ללא פתיחה וללא צירים זהו הריוני הראשון אחרי שנה של נישואים ,הריון תקין לחלוטין!
שמו עליי מוניטור שהיה דיי ארוך עקב מספר פעמים של האטה בדופק העובר, לאחר שעתיים ממושכות עם מוניטור הסתיימה הבדיקה ומיד עשו לי אולטראסאונד שם התברר שיש מיעוט במי השפיר והערכת משקל של כ3400 (שבפועל העובר יצאה 2800) הרופא שבדק אותי הציע לי לעשות זירוז, השלב הראשון היה לבדוק אם העובר עומד בלחץ הצירים..
הייתה לי הרגשה שהיא לא עומדת בלחץ הצירים  כי גם שם הייתי שעתיים עם מוניטור וגם שם הייתה האטה בדופק העובר מספר פעמים, אבל לאחר שעתיים הרופאים החליטו שהעובר עומד בלחץ הצירים ( ומי אני שאתווכח עם רופאים) העבירו אותי למחלקת נשים לפני לידה שם הייתי ללא השגחה( בלי מוניטור קבוע  עליי) וביקשו ממני לגשת מוקדם בבוקר בשביל בדיקת מוניטור ובדיקת דם, הייתה לי הרגשה רעה שמשהו רע עומד לקרות לא הפסקתי לבכות מלחץ וחרדות... באתי ממש מוקדם ואמרו לי תחכי בחדר יקראו לך..
חכתי חכתי שום דבר נזכרו בי בשעה 11 לבדיקת מוניטור ותחילת זירוז שמו לי חצי נר לאחר מספר שעות התחלתי להרגיש צירים נכנסתי לחדר לידה ובדרך כלל לפני ששמים מוניטור ומתישבים על מיטת הלידה מבקשים להוריד תכשיטים ובגדים ולהחליף לחלוק של בית חולים אבל לא ביקשו זאת, פשוט התיישבתי חסרת ידע ומפוחדת..
שמו עליי מוניטור ולאחר שעה וחצי הרופא בדק לי פתיחה שהייתה כ 3 ס״מ והחליט שהוא בוקע לי את המים ,לאחר שעתיים של מוניטור די הפכפך של דופק העובר ובקיעת מים שלא לצורך הייתה ירידה משמעותית בדופק העובר ונאלצו להכניס אותי לחדר ניתוח ,אבל כמו שאמרתי הייתי עדיין עם בגדים ותכשיטים והם ממש נלחצו מזה ובעיקר הלחיצו אותי מאוד, נשימתי נעצרה לשניה ומיד שמו לי חמצן והתחילו להוריד את בגדי ואת התכשיטים שהיו עליי ולשים חלוק וכל זה לקח זמן! ואז העבירו אותי ממיטת חדר לידה לעוד מיטה ומהמיטה ההיא למיטת ניתוחים שם שמו עליי מוניטור שהיה בדיוק 3 דק ואז הד״ר החליט להחזיר אותי לחדר לידה בגלל שהוא טען שהדופק התייצב מיד שמו לי חומר מרדים שהרדים את כולי מכף רגל ועד ראש וכמובן שגם זה לקח זמן לעבור למיטת חדר לידה כי הייתי מורדמת ולא יכולתי לעזור להם לאחר שעה בחדר לידה שוב בדקו לי פתיחה ולא היה שינוי ופתאום הייה שוב האטה אבל הפעם חמורה יותר ואז כבר ניתחו אותי החוויה הייתה קשה ביותר.
 ילדתי אך תינוקת ללא נשימה שלצערי שאפה את הצואה שלה לראות שסתמו לה את הכל והמצב שלה משעה לשעה רק החמיר היו קוראים לנו בלילה להיפרד ממנה כי אמרו לנו שאולי זה השעות האחרונות כל שעה זה הייה רגע של תקווה שאולי היא כן תשרוד ותישאר איתנו.. היא הייתה כל כך שלווה, מלאך קטן שלי שבאה ליומיים.. 
אין יום שאני לא חושבת עליה, על מה שקרה על מה יכולתי לעשות אילו, למה לי זה קרה איך יכולתי לשנות מה הייתי יכולה לעשות אחרת..
אני נלחמת בכאב כל יום מחדש, אני קמה בבוקר ושמה עליי מסכה כדי שאף אחד לא יבחין בעצב שעל פניי ובכאב ששרוי בתוכי ואז כשאני עולה למיטה אני פשוט מתפרקת מבכי ומכאב איך פספסתי את ההיזדמנות והחלום להיות אמא
הכאב חונק אותי בעיקר כשאני רואה תינוקות ונשים בהריון  ואת האחיינים הקטנים של בעלי ועוד כמה שבועות גיסתי אמורה ללדת ילד ראשון וליבי עם כל הצער מתפוצץ מקנאה וכאב, איך אעבור את זה אני לא יודעת..
אז אחרי הכל זכינו להיות הורים ליומיים למלאך קטן, 
אני מאמינה שהכל מלמעלה והכל לטובה ואסור לעשות חשבונות שמיים הלב כואב מבכי אבל מקווה שבורא עולם יזכנו ויפצנו
ושנשמע ונתבשר רק בבשורות טובות..