סקר - זכרונות מבית הספר - הריון ולידה

הו לי יש שלל חוויות..אני הייתי ילדה מטעה. נראית חננה ומשקיעה אבל בפועל תכמנית לא קטנה
כיתה א וב יש זכרונות טובים והיתה לי מורה מדהימה (שמעתי לא מזמן שהיא נפטרה מסרטן והיה עצוב לשמוע)
בכיתה ג אני זוכרת שיום אחד גיליתי ששכחתי לעשות שיעורים והמורה עברה שולחן שולחן ובדקה בספר מה כל אחד כתב..
ברוב תכמנותי ביקשתי ממישהי שכבר בדקו לה את הספר שלה והמורה גילתה כי היא ראתה שהתשובות לא נכונות ואני הייתי ילדה חדה ונבונה
קראו לאמא שלי וכל הסיפור ואני זוכרת שהמורה אמרה לפני כולם: שקר צף על פני המים! חחחחח
אמא שלי אמרה לי אחכ..לפחות יכלת לבחור ספר של ילדה חכמה ...אמא שלי המצחיקה...
בכיתה ו' שיחקתי "חיי שרה" בחצר עם חברים ונתקע לנו הכדור על העץ..אז אני החכמה זרקתי אבן על הכדור שיפול וכולם הצטרפו אלי...נחתו היכן נחתה אחת האבנים? על המצח שלי...כל החצר היתה דם ולקחו אותי לבית החולים
חחחח אני נזכרת וצוחקת מעצמי

אבל סהכ החוויה חיובית, היו לי חברים טובים, אהבתי לבוא לבית הספר מאוד

וואו איזה זכרונות יש לכן....
רק אני כמעט ולא זוכרת כלום?!?
הכל די עבר בעצלתיים, היו לי חברות, אהבתי ללמוד.
דבר אחד הותיר בי משהו לכל החיים:
פעם רבתי עם מלכת הכיתה, והיא ניסתה לעשות עלי חרם אבל לא הלך לה.... אז היא סיפרה להורים שלה, הם הלכו למנהל להתלונן עליי, והוא נכנס לכיתה ודיבר על ערכים, כאילו באופן כללי, אבל ידעתי שהוא מתכוון אליי, ועד היום אני זוכרת איך שהלב שלי דפק....
לימים קרה משהו נורא לה ולמשפחתה, אסון מאוד מאוד גדול. ואני חושבת שרק כששמעתי בחדשות את מה שקרה להם סלחתי לה ולהוריה על אותו עניין.
קורה לי הרבה פעמים שאני חושבת על המשפחה שלהם.

היתה לי חוויה שלילית ביותר!! 6 שנים.
אני תמיד טוענת שאני לא גרה קרוב להורים שלי חלקית בגלל זה- לא רוצה לגדל שם את ילדי, אפילו שהיום זה נחשב למקום מאד נחשק למשפחות צעירים, ולא אפרסם את שם העיר כדי לא להשמיץ.
אני מנפגעי האינטגרציה
לא התאמתי לשאר האוכולוסיה שלמדה איתי בבית ספר יסודי משום בחינה: לא תרבותית, לא בשפה- אני אשכרה זוכרת שלא הבנתי את הסלנג- דיברתי אחרת גדלתי בבית אחר, הייתי חננה מבודדת חברתית וזה לא בגלל שלא היו לי יכולות לחברתיות,- היתה פשוט חוסר התאמה קשה. כשהגעתי לחטיבה אליה מגיעים ילדים מכל חלקי העיר- פרחתי!! בצבא- עוד יותר טוב, באוניברסיטה- עוד יותר טוב.. ככל שהתקדמתי בחיים והגעתי למקומות שאני כנראה אמורה להגיע אליהם- הבנתי איזה עוול נעשה לי ביסודי.
מזל שתמיד הייתי תותחית בספורט.. זו היתה נקודת האור שלי בתור ילדה קטנה.
בלימודים תמיד היה לי קל. גם זה לא עזר לי חברתית מי יודע מה- ההפך...

לזכות הורי יאמר שאף פעם לא העליתי על דעתי לבקש לעבור בית ספר, או התחלתי ולא הלכתי לבי"ס. סבלתי בשקט כי לא העליתי על דעתי שיש אופציה אחרת ממה שאני חווה.

היום ממרחק הזמן- אני גם רואה את היתרונות של זה- אני מסוגלת להתחבר להמון אנשים, ולראות הרבה פעמים את הצד השני- לא גדלתי בתוך בועה- ההפך, זרקו אותי יותר מדי מוקדם למים. אבל אפשר היה לעשות לי את החיים יותר קלים....

אשטנגה העלית משהו שבשבילי הוא חשש מאוד גדול עבור ילדיי....
אנחנו עברנו למקום שבו אנחנו שונים, והרבה פעמים יש לי פחד שאולי עשינו טעות. ולאט לאט אני מגלה שכן, יש הבדלים גם בימינו.
אבל אני באמת מאמינה שאינטגרציה זה דבר טוב וחשוב....ומקווה שאנחנו חיים במאה העשרים ואחת, בתקופה שבה עדה או מוצא של בנאדם לא באמת משנים.
אני כל הזמן אומרת לעצמי שאם אראה ולו קושי קטן, אני חוזרת לעיר שממנה הגענו....עוזבת הכל, וחוזרת למחוזות המוכרים. עד כה לא ראיתי שום קושי חברתי כזה או אחר, מקווה שגם לא יהיה לעולם.

הדברים האלו הם עניין של מינון בייבי בום
לא חייבים לגדל ילד בחברה הומוגנית שבה כולם אותו הדבר-
מספיק שיש 4-5 ילדים מרקע דומה- וזה עושה את ההבדל.

אבל גם את מודעת לקושי- וזה גם הבדל עצום, ההורים שלי היו דור אחר. זה לא עניין אותם. הם לא עשו בכוונה, זה פשוט לא היה במודעות שלהם.

את כתה א׳ אני לא זוכרת בכלל. יש לי זכרון מכל החיים שלי רק מגיל 8.5.
רק מה 02.01.91 ליתר דיוק. זה היום הראשון בחיים שלי שאני זוכרת.
בב׳ לא למדתי.
הגעתי לכתה ג׳
בחודשים הראשונים הייתי באותו בית ספר עם כל ילדי העולים מהמרכז קליטה.
בשיעורים לא הבנתי מילה מן הסתם וישבתי שם כמו עציץ.
אבל פעם ביום לקחו אותנו (את כל העולים) לשעור אולפן. נוצרה שם כיתה שלמה של כל מיני גילאים. הייתי בין הקטנים, אבל למדתי מהר מאוד מהגדולים. כמובן לא דברים חיוביים מי יודע מה. אבל היה כיף. זכור לי כחוייה שלא כל עלד עובר.
היה אפילו איזה יום שהחליפו לנו מורה שמאוד אהבנו למורה רעה ומגעילה.
אז החלטנו שאנחנו שובתים, יצאנו באמצע היום והלכנו הביתה.
תתארו לעצמיכן 20 ילדים בערך בכל מגוון הגילאים פשוט קם ונעלם

שולינקה
איזה סיפור!!! אפשר בהחלט להבין את המרדנות של מיכלי...

בי"ס זכור לי לטובה, אבל אני לא יודעת כמה באמת היה לי שם טוב.
בעיקרון אהבתי את הלימודים, הם היו המפלט שלי מהמחשבות, בחברה הייתי בסדר, לא הייתי מהמקובלות אבל גם לא מהדחויות.
מהצוות אז הייתי מרוצה, היום יש לי טענות כלפיהם, ביקשתי עזרה כמה פעמים והם לא הקשיבו, הם יכלו לשנות לי את החיים. היום יש יותר מודעות לדברים כאלה אז זה מעודד.
סה"כ בי"ס יסודי זכור לי כמקום נחמד וחיובי.

אמא ויותר

וואו! איזה סיפורים! קראתי מרותקת!

וואי וואי על איזה פצעים את דורכת עכשיו

איזה סיפורים...מסתבר שמהו דפוק במערכת לא מהיום....
שאני קוראת את זה אני ממש מבינה את מי שבוחר בחינוך ביתי.
את א-ב אני בקושי זוכרת.רק את הציפיה הגדולה לעלות לכיתה א' ואת האכזבה הגדולה שלי.היה לי ממש משעמם!

ג-ו למדתי בבית ספר אחר כי עברנו דירה.הייתי תלמידה די טובה.היינו חבורה של בנות וכל פעם מישהי אחרת הייתה קרבן לחרם:-(לצערי עברתי את זה כמה פעמים.לשמחתי לא היו מכות עד כמה שזכור לי רק הצקות והרבה...
בתיכון הייתי אאוט סיידרית...עם עוד שתי חברות טובות.היינו מבריזות מלא.מסתובבות עם חבר'ה גדולים מאיתנו....היינו נחשבות פריקיות כאלה.
סיימנו די בסדר בסוף

כשהייתי ילדה בגילאי יסודי הייתי ילדה עם עולם פנימי מאוד עשיר, מאוד אהבתי חוגי דרמה ואומנות, תמיד המצאתי דברים ( הכוונה להמצאות של מכשירים וחפצים שאפשר להשתמש בהם ביומיום) הייתי מרכיבה ובונה דברים, הייתי מאוד בעולם שלי. היו לי חברות טובות הייתי ילדה חברותית אבל לא אהבתי את ה״מקובלים״ .
באותה תקופה לא גרנו בארץ, אני זוכרת שמאוד התקשתי להפנים את החומר הנלמד ממש לא יכלתי לזכור כלום ( מאוד מאוד התגעגעתי ארצה ) היה לי קשה בקריאה, מאוד קשה בקריאה ובכתיבה, וגם בחשבון.
בבית הספר אמרו להורי שכדאי להכניס אותי לכיתה של חינוך מיוחד, לא הסכמתי בשום אופן, ההורים נלחמו בשבילי ובמקום כיתה מיוחדת הייתי מגיעה לפני שעות הלימודים לשיעורי חיזוק בתחומים שבהם הייתי חלשה. ראיתי את עצמי כילדה עם יכולות על אף שבבית הספר נתנו לי הרגש. של ילדה טיפשה, כל שנה הייתי מתעקשת להיבחן לפרויקט מחוניים שהיה בבית הספר שחלק ממנו כלל פרויקט ״ממצאים צעירים״ לא התקבלתי כי חלק מהמבחן היה לכתוב חיבור והיו מורידים נקודות על שגיאות כתיב וכל פעם זה הכשיל אותי מחדש ושבר את ליבי.
ההורים שלי הוציאו אותי מבית הספר במשך 3 שבועות והסעיו אותי יום יום למורה שהייתה מלמדת בצורה מאוד ייחודית - היא הייתה מלמדת דרך פיסול. הייתי מפסלת אותיות ומספרים ודמויות וככה למדתי את יסודות הקריאה. בעצם למדתי לקריוא דרך הידיים. וככה גם התגלה אצלי הכישרון לפיסול. משהוא בי נפתח בתקופה הזו.
זמן מה אחרי הטיפול הזה בתחילת החבטיבה חזרנו ארצה והתחלתי לפרוח, סיימתי תיכון עם בגרות מטורפת ( ילדה שבמהלך השנים הציונים שלה היו כל כך נמוכים שלא צפו שאלמד באקדמיה בכלל פתאום קיבלתי מאיות).
למדתי 6 שנים באקדמיה לתארים ועוד 3 שנים של כל מיני לימודי תעודה
הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן.
שלום חנוך { מתוך השיר "על פני האדמה" }