מאבקי כוח - הריון ולידה

היי פלפלת,
את מתארת מצב של קושי מסוים בשימת גבולות, בעיקר עם הילד הגדול שלכם.
ככל הנראה יש, והיו, נסיבות שהקדימו מצב זה (תיארת סגירת הגן, הפרדה בין שני הילדים שעד עתה היו במסגרת משותפת, חילופי צוות במסגרת החדשה של הגדול, וחופשה משותפת עם האב - מצב לא מוכר להם, עקב עזיבת מקום עבודה.) - לצורך העניין, כל הנסיבות כולן, לא רלוונטיות למתן הפתרון...
פלפלת, שימת גבולות לילדים פירושה העברת מסר ברור של מותר ואסור, ועמידה עקיבה מאחורי מסר זה.
כאשר אנו שמים גבולות ברורים ועקביים, אנו יוצרים איזון חיוני בין נתינה - לדרישה. איזון זה מבטיח שילד יתפתח כבעל מוקד שליטה פנימי (ולכן בעל יציבות, ולא נתון בקלות להשפעות חיצוניות), בטוח בעצמו, בטוח בסביבתו, אינו הולך שבי אחר דחפים פנימיים, מסוגל לחיות בסביבה חברתית שבה הוא אחד מרבים.

את צודקת בגישתך שחלק מהדברים ראויים להתעלמות, וחלק - לא.
אתם, ההורים, ואתם בלבד - מחליטים ממה ראוי להתעלם וממה לא. בקיצור - מהם ה"קוים האדומים" שלכם.
אני "שומעת" בדברייך את הנטייה הנכונה לאי התעלמות מכל דבר שמסכן את ילדך. דברים מסכנים הם בהחלט דברים שאין להתעלם מהם, והראויים ביותר לתגובה.
ניתן לסכם חוקים ביחד בשיתוף פעולה - בדרך אקטיבית.
למשל: "לפני מעברי חצייה נותנים יד לאמא/אבא", "בקרבת כביש אסור לברוח וצריך ללכת ביחד כל המשפחה", "מה שהחלטנו שאסור (למשל: לשחק כדורגל בבית), אסור תמיד." ואז, כשעוברים על אחד החוקים, להזכיר בצורה ברורה את החוק ("אתה זוכר שהסכמנו"....)
תגובה רגשית שעוזרת ברב המקרים, היא תגובה רגשית של אמפתיה: "אני יודעת שאתה מאוכזב עכשיו..."
חשוב לשדר מנהיגות הורית: חשוב במיוחד במצבים של "ויכוחים בלי סוף" - "ההחלטה שלי היא לא". כמובן, תוך איזכור של החוקים, ניתן ללוות באמפטיה שלצידה האמירה המפורשת, "לא".
חשוב לנמק: "אני חוששת להתחיל עם יוצאים מן הכלל"...
ולבסוף: מתן כבוד לילד: "אני מבינה שזה קשה לך / אני שומעת מה אתה אומר לי (מסר של הקשבה!) / אני שומעת את הנימוקים שלך"...
ובסוף בסוף: להמשיך את התקשורת עם הילד, למרות מאבקי הכוח והשליטה, ולמרות הויכוח שהיה שם קודם: "בוא תעזור לי עם... (העוגיות/הכלים/להסתכל בספר...) / בוא תראה משהו / בוא נלך ל..."

ודבר אחרון: תמיד לתת אלטרנטיבה להתנהגות אסורה. אני לא יודעת מה זה "לא מוכן לשמוע לקולנו כשמבקשים...יפסיק לעשות משהוא שאסור", אבל אם למשל אתם אוסרים (ובצדק!) לשחק כדורגל בסלון, האלטרנטיבה שתתנו צריכה להיות מספקת לפחות חלקי מטרה דומה. אני בספק אם הצעה "לסדר את החדר" או "לך לצייר" תשיג מטרה דומה. לעומת זאת, להצעה ללכת לפרוק תוקפנות בדרך אחרת (למשל: "רד לשחק כדורגל בחוץ", "תקלע בחיצים למטרה שעל הקיר", "תקלע כדורים מספוג לסל שמעל הדלת" או: "תתופף בתופים") יש סיכוי גדול יותר להצליח, מאשר להצעות שלא מנקזות מתח בדומה למשחק כדורגל (בסלון...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

שרון תודה על ההתייחסות המהירה והמקיפה.
בעניין הצבת הגבולות, אני אישית (וכמובן שמדובר על דיעה סובייקטיבית) וגם בעלי באותה הדיעה בעניין זה. כאשר הילד עושה דברים מסוכנים התגובה היא חד משמעית ומיידית. הילד מבין שאסור לרוץ לכביש או לגעת בחשמל - אלו לא התופעות של "מעשים מסוכנים" עליהם אני מדברת. מעשים מסוכנים אצלנו מתבטאים על רצון למשל לטפס על מעקה כדי לראות משהוא שמעניין אותו או ,לשחק מטבח" עם כלי זכוכית או מכשירים - מתוך סקרנות הדבר כמובן מביא תגובה מיידית שלנו לקיחת המכשיר או הורדתו מהמעקה וכו'. התנהגות שיכולה להיות מאוד מסוכנת גוררת אחריה תגובה של עזיבת המקום.
אבל רוב היום מדובר בהתנצחויות מילוליות. למשל הוא צועק אלי ואני עונה "אל תצעק, אני לא אשיב לך כשאתה צועק לעברי" הוא עונה (בצעקות) "אני לא צועק אני מרים את הקול" כאשר הוא רואה שאני לא עונה בכול זאת הוא ינמיך את הקול ואז יקבל מענה.
למשל: היינו בקניון והיה שם מתקן רכיבה (בתמורה לכסף הסוס זז) כשהסתיים תורו אמרתי שהולכים הביתה והוא התעקש שהוא רוצתה לעלות שוב עניתי שילדים נוספים רוצים גם לעלות ושלהיום סיימנו ושלא משלמים על זה עוד כסף. הוא ביקש מילד אחר שם כסף הסברתי לו שלא מבקשים מאחרים כסף - הוא התחיל לצרוח פשוט לקחתי אותו והלכנו.
אצל חברה הוא פשוט נכנס להתקף זעם ולא שיחק איתה בגלל אותו התקף זעם אז פשוט לקחתי אותו והלכנו. הסברתי לו שאם הוא מתנהג כך ולא משחק יפה אז לא הוא ולא החברה נהנים ואין מה להישאר.
ברוב המקרים אני מנסה שהעונש יהיה תוצאה ישירה להתנהגות (כמו המקרה עם החברה) מקרים אחרים אני מושיבה אותו בפסק זמן, מקרים שניתן להתעלם אני מתעלמת.
אני מרגישה במשא ומתן מתמשך ובלתי פוסק איתו...

טוב שהסברת פעם נוספת.
אני חושבת שמעשים כמו טיפוס על מעקה או משחק עם כלי זכוכית שבירים (וחדים) וסכינים (למשל) הם לא פחות מסוכנים מריצה לכביש או מגע בחשמל חשוף. ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים קבע, למשל, שתאונות שקורות בבית הן מסוכנות לפחות כמו תאונות שקורות מחוץ לבית, והן הרבה יותר שכיחות מהן... כך שההגדרה ל"מעשים מסוכנים" יכולה אולי להשתנות ממשפחה למשפחה ומבית לבית, אבל עדיין יהיו אלו מעשים שבפירוש מסכנים את הקטנים...
ואני בכל זאת חוזרת לדעתי: מדובר על הצבת גבולות.
הצבת גבולות לא כוללת רק את הפן הפיזי (בוודאי!), אלא מתחילה, ולרב מסתיימת - בפן המילולי. כנראה לכן את מרגישה שאת "כל היום בהתנצחויות מילוליות איתו", ושאת "מרגישה במשא ומתן מתמשך ובלתי פוסק איתו..."
באמת, זו סוגיה קשה להחליט בנוגע לאיזון בין שימת גבולות ברורים ובלתי מתפשרים, לבין גמישות (מתי ניתן לוותר מעט? מתי אפשר לשקול "עיגול פינות"?)
מצד אחד, שימת גבולות ברורים מעבירה מסר ברור, מונעת ויכוחים ואי ודאות (מצד הילד). מצד שני, הגמישות מביאה איתה יתרונות משלה: את יותר קשובה לילד, יש יותר ספונטניות, יש מוכנות לעדכן את החוקים לפי הנסיבות.
אז מתי ננקוט בכל אחת מן הגישות?
פה צריך לקחת בחשבון מספר משתנים קריטיים:
ראשית, הגיל.
ככל שהילד צעיר יותר, הוא זקוק להגדרה ברורה יותר של החוקים. בנך, שמתקרב לגיל 4, כבר מצוי בגיל שניתן להתחיל לקיים איתו מו"מ על דברים מסויימים. וזה בדיוק מה שהוא עושה...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

שרון שוב המון תודות על ההתייחסות המקיפה והמעמיקה.
אנסה ליישם את הטיפים שנתת.
היום היה נראה שהילד הרבה יותר רגוע, כמובן שהמו״מ נמשך, אבל הכול נעשה בצורה יותר שלווה- וזו התקדמות בשבילנו, נקווה שימשיך כך.
שיהיה המשך שבוע נפלא!

[url=http://www.freeglittergraphics.com]

הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן.
שלום חנוך { מתוך השיר "על פני האדמה" }

קפצתי כדי לעדכן
אבל קודם כל לאחל חג שמח, ולידה קלה ומהירה

הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן.
שלום חנוך { מתוך השיר "על פני האדמה" }