היי בשמת,
אני חוזרת אלייך:
מעניין היכן קראת ש"כשהם רבים לא להגיב בכלל"?...
יש להגיב, בפירוש ובאופן ברור, במקרים בהם הריב מערב סכנה מפורשת לאחד הילדים או לשניהם.
אין להסכים לאלימות - יש להתערב במקרה כזה!
תוקפנות, פיזית או מילולית, גם היא מצריכה התערבות הורית.
תראי, אני בדיעה שעל ההורים "ללמוד" לחיות עם רגשות קשים של כעס ותחרות - פשוט כי הם חלק ממגוון הרגשות האנושיים, שהם מנת חלקם של ילדינו וגם שלנו.
עד גבול מסוים - שעובר בדרך כלל כשנחצה הקו האדום של התנהגות תוקפנית או אלימה, שמהווה סכנה לאחד הילדים או לשניהם.
גם במקרה של ריב אלים, חשוב הרבה יותר בעיני לנסות ולהבין באמת, מה עומד מאחורי הריב, ולטפל בסיבות לו, מאשר להפסיק את הריב באופן מלאכותי וכפוי, על ידי הפרדת הילדים ובידודם זה מזה.
יכולות להיות סיבות שונות שיגרמו לריבים כה קשים בין אחים.
בין הסיבות השכיחות נמנה:
תחושת קיפוח חזקה של אחד הילדים
מתן זכויות יתר לאחד מהם
תסכול קשה של אחד הילדים המופנה כלפי אחיו
תחרותיות עזה
חוסר רצון לחלוק עם האח את החדר/המשחקים/תשומת הלב
ואפילו - סתם שעמום... (מישהו אמר "חופש גדול"?...)
חשוב לעמוד על הסיבה/ות ולנסות לפתור את העניין לטווח הקצת יותר רחוק.
זה בפירוש מצריך את התערבות ההורים...
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il