כמובן שהייתי משתפת את הילדה.
ולו בגלל שהיא למודת ניסיון ויודעת לקראת מה היא הולכת.
מעבר לזה, כפי שאני תמיד טוענת:
הלא ידוע מפחיד הרבה הרבה יותר מהידוע, גם אם הידוע הוא נורא כמו ניתוח.
אל תתני לה לחיות באי ידיעה.
זה עלול להביא לתגובות קשות מצידה, החל מחרדה מפני מה שלא ידוע לה, ועד כעס עלייך בדיעבד, שלא שיתפת אותה.
מגיע לה לדעת לקראת מה היא הולכת, כמובן שבמגבלות התיווך שלך למציאות הזו: "אנחנו הולכות ביחד, תעברי בדיקות, אני אהיה שם כל הזמן, תוכלי לשמוע אותי ולראות את היד שלי כשאחזיק את שלך"... וכו'.
בתיווך נכון ומותאם למציאות (שכוללת את גילה, רמת הבנתה, והכנה כמה שיותר כנה וקרובה לעתיד להתרחש) - שיתופה הוא חיוני בעיני.
כך הייתי נוהגת.
ומילה לסיום: לפעמים מאד עוזר לסגל לעצמנו סוג של אטימות להערות הסביבה...
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il