תודה למרווה!
אני מסכימה עם דברייך, ומעריכה אותך על תשובתך המושקעת והחכמה.
עדי
, ויפית
איך עושים את זה?... ככה, אני מחלקת את תשובתי ל - 2:
בחלק הראשון אני מסכימה עם דבריה של מרווה, כולל הדוגמאות וההסברים.
תראי את הדיאלוג הזה:
"דני: אמא, תקשרי לי את השרוך.
אמא: בוא תנסה לבד, אני אדריך אותך.
דני: אני לא יודע.
אמא: לאט לאט לומדים, בוא תנסה.
דני: אני אף פעם לא אדע.
אמא (מתעקשת): אני אכוון אותך." (כצנלסון, ע., 2005)
מוכר לך?...
מלות המפתח בדיאלוג הזה הן: "אדריך אותך", ""לאט לאט לומדים", "תנסה", ו"אכוון אותך".
חשוב לגייס המון סבלנות ולא להיכנע ולשות דברים למענו/ה. חשוב לעודד על הצלחות קטנות, ולראות כל ניסיון לעשות דברים ללא עזרה, גם אם הביצוע חלקי ולא מוצלח (ובמיוחד אם כך!).
החלק השני של תשובתי מכוון בעיקר לעדי, כיוון שאני קצת מכירה את הרקע הקודם:
ילד שנמנע מלהתמודד עם דברים שהוא מסוגל (או יהיה מסוגל לאחר הדרכה ותרגול) לעשות יכול להיות גם ילד
שפוחד מלהיכשל, וגם ילד שהתרגל שעשו למענו דברים גם כאשר יכל לעשותם לבדו, כיוון
שלא נתנו בו אמון, רצו
לחסוך ממנו כשלון או
ניסו לחסוך בזמן ובמשאבים.
פה כבר מדובר על רתיעה/הימנעות ששורשיה רגשיים יותר - ויתכן שנטועים בתקופת הפרידה שחוויתם.
אני לא אומרת/קובעת שזה בטוח נמצא שם, אבל התנהגות תלותית שכזו יכולה להשתייך לחויה קודמת מהסוג שעבר עידן (והוא גם גדול יותר מאהוד, ויתכן שחוויות התקופה ההיא עדיין זכורות לו ומלוות אותו).
התחילי עם המוצע בחלק הראשון, ותני לזה זמן. יתכן שזה יקח מעט יותר זמן - שוב - גייסי הרבה סבלנות!
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il