היי ליא
,
תודה רבה!
ראשית - בוודאי על סמך הדברים שכתבת, אין לי שום יכולת להמליץ או לא להמליץ על שיחות עם איש מקצוע. קיימים עוד כל כך הרבה פרמטרים אחרים לקביעת צורך בהתערבות.. מה שכן, על פניו - ואם אני לוקחת אך ורק את מה שכתבת - אז לא. לא נשמע שזה מעיד על צורך ממש בהתערבות. אבל רק את יודעת וחווה את סמדר ביום יום, במצבים שונים, ויודעת לומר האם היא סובלת ברמת התפקוד (בבית, בגן, מבחינה חברתית ומבחינה בריאותית) היום יומי - דבר שמהווה את הפרמטר העיקרי לצורך בטיפול.
עכשיו, להתייחסותי:
את מגדירה את הדבר המטריד אותך בסמדר כ"קנאה" - ונותנת כדוגמאות סיטואציות שונות בהן סמדר משווה את מצבה/רכושה/מה שהיא מקבלת (חומרית ורגשית), לילדים אחרים. אני לא בטוחה שמדובר על "קנאה", אלא יותר על (כפי שכתבת) "אי שביעות רצון", נטייה לעצבות או כעס, נטייה לפרשנויות שליליות של מה שקורה לה - ועקב כך גם חוסר יכולת לחשיבה על חלופות אופטימיות או מדויקות יותר, ולבסוף גם - דימוי עצמי נמוך. ו-כן, יתכן שקנאה היא התוצאה הסופית של כל זה - ולא ההתחלה.
משפטים שלא מועילים במצבים כאלו, הם:
"אל תהיי עצובה/כועסת/מקנאה" - כי לא ניתן לשנות מצב רוח על ידי הוראה.
"אין לך סיבה לקנא/לכעוס" - כי על זה אפשר תמיד להתווכח...
"יש ילדים יותר מסכנים ממך/שלא מקבלים מה שאת מקבלת" - כי זה בבחינת האשמתה, שבלאו הכי היא מרגישה אשמה, ומתן תחושה שרגשותיה אינם לגיטימיים.
ובקשר לזה, רציתי לומר שאני לא מסכימה שזוהי "סתם פרובוקציה" כדי להשיג ממך דברים שאין לה - נראה לי שסמדר במקום כלשהו שבאמת זקוק להתייחסות אמפטית למה שהיא מביאה... די קשה גם כך, להיות במקום שלא מרוצה בחלקו...
(לך...)
הניסיון להתמודד עם הדברים כולל כמה שלבים:
ראשית, יש לנסות להבין מה בחייה גורם לה להרגיש כך: אירועים מהעבר? חסך רגשי? אירועים בהווה? קשיים או מסרים משפחתיים? בעיות בריאות? קשיים בכל תחום אחר של התפקוד? בהקשר לזה, הייתי שואלת מה קורה בגן?
לאחר הבנת הבעיה, חשוב לאוורר את הרגשות - דווקא כן לעודד אותה לדבר על מה שנמצא בבסיס התחושות שהיא מפגינה (קנאה/כעס/אי שביעות רצון).
לאחר מכן, נעבור לשלב עיבוד הקושי - אני בעד עבודה קונקרטית בגילאים אלו - דרך אמנות: ציור, פיסול וכו' או בובות ומשחק.
ולבסוף - ניסיון למצוא פתרונות, גם אם חלקיים, לבעיות שהועלו (ואז, בשלב הזה, ניתן לומר את מה שאמרת לה: שהיא הולכת להופעות, שיש לה הרבה דברים שלאחרים אין, להראות לה מה הדברים שהיא כן מקבלת, ומה ניתן לעשות/לקבוע במקרה בו היא מבקשת ללכת למשחקיה ואת במקרה לא יכולה. למשל: לקבוע שהולכים מחר, במקום היום.)
במקביל, ניתן לנסות וללמדה לשנות את דרך החשיבה שלה, ללמדה הערכת מצב מדויקת יותר, כדי לבטל את התחושה הפסימית האוטומטית. למשל: להבין שלכל בעיה יש סיבות רבות, ולא תמיד ניתן "להאשים" מישהו. לא תמיד הדברים בשליטתה, ולכן אין טעם לגלוש לפרשנויות קטסטרופליות - "את אמא רעה", "המשפחה שלי קטנה" וכו' - אלא לחפש פירושים אופטימיים יותר, שיאפשרו שליטה והתמודדות (דוגמא: "אמא לא יכולה היום", "בגלל שהמשפחה שלי יותר קטנה, נוכל לעשות ליל סדר כולנו ביחד"
)
לבסוף, אני לא מבינה למה סמדר ביקשה שלא תגידי את הדברים לגננת, ולמה זה דווקא, מדאיג אותך?
הייתי מנסה לברר קצת יותר לעומק מה טיב היחסים עם הגננת, ואיך הם משפיעים על סמדר? עלייך?
למה היא רוצה להסתיר מהגננת דברים מסוימים? כמובן, שזו זכותה וזכותך לשמור לעצמכן דברים, גם בלי לערב את הגננת יותר מידי, אבל נשמע לי שיש פה קצת יותר מזה, ויתכן שהגילוי לגננת גורם לסמדר מתח מסוים?
מקווה שסייעתי במשהו, ואשמח להמשיך לסייע
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il