יש דבר כזה "אבחנת יתר"? - הריון ולידה

יותר ויותר אני שומעת בזמן האחרון את הטענה המושמעת מפי הורים כלפי אנשי חינוך - גננות ומורים, ואנשי מקצוע - פסיכולוגים בגני ילדים, פסיכולוגים במכונים להתפתחות הילד, קלינאי תקשורת, מרפאי/ות בעיסוק ויועצים חינוכיים, לגבי "אבחנת יתר" שניתנת לילדים החל מגיל הגן ועד לסיום שנות בית הספר, בעיקר בנושאים של הפרעות קשב וריכוז לסוגיהם, כולל היפראקטיביות או בלי, הפרעות התנהגותיות שונות ועד לחרדות שונות, כולל חרדת בחינות.
הטענות המושמעות אומרות באופן כללי ש"היום נהוג לאבחן כל ילד שני בהפרעה כזו או אחרת, לתייג אותו ולשים עליו תוית הכוללת שם של הפרעה מפחידה - וללא כל סיבה".
האמנם?
אם רק נלך ממש ממש קצת אחורה - אולי 20 או 30 שנה, ואם נעז ללכת טיפונת יותר, לכיוון ה - 50 שנה, נגלה שהמצב היה, למצער, הפוך.
אז לקינו, כחברה, במצב של "תת אבחנה". שוב, באופן כללי ביותר, אז לא היה מצב של "ילד שיש לו קשיים", אלא מצבים רבים רבים של "ילדים עצלנים", "ילדים שלא רוצים ללמוד", ו"ילדים שלא ישיגו שום דבר".
התיוג היה, לצערי, גדול הרבה יותר, וקשה הרבה יותר.
בגלל שבמקום לגלות סבלנות, סובלנות, אכפתיות והרבה רצון לסייע בידי מי שחסר את היכולת, ההורים, אנשי החינוך, ואף אנשי המקצוע, פעמים רבות הרימו ידיים מראש מילדים מסוימים שגילו קשיים, השאירו אותם להתמודד לבד עם בעייתם (שבמפתיע, לא נפתרה) ומראש הורידו את רף הציפיות מהם.
"תת אבחון" זה, שנבע מחוסר ידע וחוסר כלים להתמודדות - הוא קשה הרבה יותר בעיני.
אחוז מסוים ממספר גדל והולך של מבוגרים כיום, ש"פתאום" מגלים שהם לוקים בהפרעת קשב, הפרעת ריכוז וקשיים לימודיים שונים - נובע ממעוות היסטורי זה.
לרב, לקשיים של אנשים אלו לא התייחסו יותר מידי כשהיו ילדים, ודבר זה הביא לירידה בציונים, לתת הישגים ולחוסר מימוש או מימוש חלקי ביותר של יכולותיהם. כיום, כשאותם ילדים של אז חיים בחברה שהמילים "הפרעת קשב וריכוז וקשיים לימודיים" כל כך שגורות על שפתיה, הם מבינים שיכול להיות שצריך לבדוק שוב את מה שהיה אז...

אז מה, אז צריך להתייחס לכל חשד קטן שעולה מהגננת לגבי ילדה שמתפקדת מצוין בבית וקצת פחות מצוין בגן, ולכל ילד שמידי פעם מפריע בריכוז, כאל "סטיגמה", "תוית" שלא ניתן לצאת ממנה, ולהכנס לייאוש עמוק?...
ממש לא.
כמו בכל תחום, קיצוניות מכל סוג היא שגויה והרת אסון.
ספקטרום ההפרעות מהסוג הזה הוא רחב מאד, ויש להבין שאלו הפרעות וקשיים שבאמת מקשים על ילדים בכל הגילאים, בכל התחומים, ולא רק בתחום הלימודי (אלא גם בתחום החברתי, הרגשי, המשפחתי, ועוד). ילד כזה נזקק לעזרה על מנת להביא אותו לרמה בה הוא יכול להשיג את ההישגים שזרעיהם טמונים בו. בסיוע נכון ובהתאמה נכונה של הסביבה ליכולותיו הוא/היא יוכלו להשוות, בקלות, את תפקודם בכל תחום בחייהם לאלו של בני גילם שלא סובלים מקושי כלשהו.
ללא סיוע והתאמות שכאלו - נחזור למצב שהיה רק לפני 50, 30 או 20 שנים.
אז כן לקחת את הכיוון עליו מצביעה הגננת - ולבדוק אותו. מקסימום - הגננת טועה...



שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il