שרון,זקוקה לך... - הריון ולידה

היי אור ,
אני לא יודעת אם יש לי מה "לייעץ" לך... כי בעיקר - כמו שאת מבולבלת, כך העברת את זה גם אלי...
חשוב לי לשאול אותך:
אני זוכרת קצת משרשורי עבר, שנתקלת בקשיים מסוימים בגמילה של ליאור מעשיית צרכים בטיטול? האם זה נפתר? האם כיום לא קיימים קשיים? או שזה עדיין לא הולך חלק לגמרי?

לגבי אחיה - הוא רק בן חצי שנה, נכון? יתכן שהתנהגות של בהלה אחרי שלוקחים אותו בידיים עדיין שייכת להסתגלות שלה לרעיון של אח קטן...

העניין של "היצמדות" אלייך גם יכול להיות קשור לעצם הפיכתם לשני אחים בניגוד לעבר הקרוב, בו הייתה יחידה.

בואי ננסה משהו:
נסי לכתוב לי איך נראה יום אחד שלכם, מהבוקר: משהו ברמת פירוט של: "הערתי את ליאור ב - 7:00, צחצחנו שיניים, היא שמעה רעש מהרחוב, נבהלה, נצמדה לי לרגל... חזרנו מהגן - הגננת סיפרה שגם היום X לא הייתה וליאור הצליחה/לא הצליחה לשחק עם ילדה אחרת... אחרה"צ שאבתי את הספות, ליאור נבהלה... הלכנו לחברה..."............
משהו כזה, כמובן, בהתאם לפעולות האמיתיות שעשיתם באותו יום, עם פירוט של מה שאת רואה: ההתנהגות שלה, הרגשות שלה (מה שאת חושבת), מה שהיא אומרת, מה שאומרים לך עליה, מה שאת חושבת.

וביחד ננסה להבין היכן הבעיה.



שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

וואוו ... אני אנסה לפרט לך התנהלות של יום אצלנו,אבל אני לא בטוחה שאני אצליח לזכור הכל...
אז...אתמול ליאור התעוררה בסביבות שש וחצי.אבא שלה ניגש אליה(-היא רוצה "רק את אבא") הוא מכין לה חלב חם בבקבוק (היא חייבת לשבת לידו על השיש עד שמסיים-כך הוא הרגיל אותה..) ומביא אותה אלינו למיטה.היא מתקשקשת איתנו במיטה בערך שעה.בנתיים אחיה הקטן מתעורר,אני מביאה אותו למיטה שלנו ומאכילה אותו.אני מכסה אותו קצת בפוך שלה והיא מתעצבנת ולא מרשה .אני מסבירה שכל מה ששלה גם שלו.לא עוזר. כבר נהיה מאוחר,ואבא שלה מתחיל מסע שיכנוע של-"בואי נשטוף פנים ונתארגן כבר מאוחר לגן" (-אני לא מתערבת-למרות שמפריע לי מאוד שהוא מנהל איתה משא ומתן שיכול לקחת לפעמים גם עשר דק'.וגם כאן אין מצב בכלל שאני שוטפת פנים או לוקחת לגן היא רוצה"רק אבא").בסופו של דבר זה קורה -לפעמים בדרך היפה ,לפעמים מלווה בבכי ועצבים.הולכים לגן.בימים האחרונים רואי גם הולך לגן (הם באותו המעון רק בכיתות נפרדות)אז אני גם מצטרפת ומכניסה אותה בעצמי לכיתה.יורדים מהאוטו-בדר"כ הכל טוב ויפה,היא הולכת ברגל.לפני שנכנסים בשער של הכיתה שלה-היא נצמדת לי לרגל ורוצה שאני ארים אותה.היא לא תיכנס אם לא ארים אותה.נכנסים,הגננת מקבלת אותה בחיוך וחיבוק ואז היא חייבת להיכנס איתי לשירותים-שם נמצאים התיבות שבהן מסדרים את הבגדים(אני אעצור רגע ואסביר,שבדר"כ אבא שלה לוקח אותה לגן.והוא הרגיל אותה ל"טקס" הזה.אז אני כבר לא יודעת אם זה הרגל או משהו שנובע מצורך שלה). סיימנו לסדר,יצאנו לכיתה.הגננת בדר"כ באה ולוקחת אליה מחבקת וכו'. אני נפרדת ממנה ויוצאת-היא לא בוכה או עושה בעיות.
בשתיים וחצי אני אוספת אותה מהגן.היא עדיין במזרון.הגננת מספרת לי שמאוד קשה לה בלי החברה שלה שחולה כבר כמה ימים.היא אומרת שהיא כן מתקשרת עם ילדים אחרים אבל היא מדברת עליה הרבה וקצת עצובה...באוטו בדרך אמא שלי מתקשרת.היא מדברת עם ליאור-ליאור לא רוצה לדבר עם סבתא(לפעמים כשהיא מסכימה לדבר עם סבתא או עם אבא,היא מחליפה איתם כמה מילים ואז פתאום פורצת בבכי).
מגיעים הביתה(יש לנו בבית כלבה שהיא מכירה מהיום שנולדה.בדר"כ היא משתעשעת איתה בלי בעיה ולפעמים היא מחליטה שהיא מפחדת ממנה).מגיעים לשער וליאור לא רוצה לרדת לבד במדרגות-היא מפחדת מהכלבה.כלום לא עוזר היא מתחילה לבכות אני עולה לקחת אותה.מבקשת ממנה לחלוץ נעליים-מלחמה עד שבסוף היא חולצת.ליאור בואי לשטוף פנים\ידיים\רגליים-שוב מלחמה עד שבסוף זה קורה.בדר"כ מלווה בבכי(בכלל-כמעט כל מה שמבקשים ממנה מלווה בבכי ומלחמות).ליאור יושבת ומציירת.אני שואלת אם היא רוצה לאכול-היא לא רוצה,כמובן.אני לא מתעקשת...השכן מלמעלה מזיז כיסא."אמא מה זה"-אני מסבירה..."אני לא פוחדת" אחרי שתי שניות שוב הרעש,והיא נצמדת אלי...
בארבע וחצי יצאנו מהבית לאכול גלידה עם גיסתי והילדים.
אחרי זה הלכנו ביחד לבית של גיסה אחרת(אולי חשוב שאציין שזה בית חדש שלא מזמן הם עברו אליו וזו פעם ראשונה שליאור שם.אבל גם אם אנחנו בבית שמוכר לה-היא עדיין ניגשת אלי כל כמה דק'). ליאור נכנסת לחדר משחקים עם כל הילדים.אנחנו יושבות בסלון.עברו כמה דק',ליאור יוצאת אלי "אמא בואי תשחקי איתי".אני ניגשת איתה לחדר מנסה לתווך,לעניין אותה במשחק.מבקשת מאחד הילדים שישתף אותה.יוצאת מהחדר.עוד לא עברה דקה-היא שוב יוצאת אלי.זה חזר על עצמו כמה פעמים-עד שבסוף כשסירבתי לבוא איתה לחדר היא נשארה לידנו בסלון.
בשבע אספנו את אבא שלה מהעבודה.מגיעים הבית(ארוחת ערב אכלנו אצל גיסתי אבל אם היינו בבית-היינו מנהלים איתה שוב,מלחמות-עד שבסוף היא הייתה מסכימה לאכול קצת וגם אז זה רק "דגנים עם חלב").נכנסים למקלחת (הם מתקלחים ביחד-היא באמבטיה הגדולה והיא בשלו הקטנה,אני מקלחת אותו,מוציאה אותו.ואז אבא שלה נכנס ומקלח אותה כי היא כמובן,רוצה "רק אבא" ואני מזמן נואשתי מלהילחם על המקום שלי

היי אור,
קראתי. חייבת לציין שהיה ארוך... ומעניין.
האם היה לך קל לכתוב? לא מבחינת האורך והפירוט, אלא מבחינת התוכן?
האם עצרת לעתים את הכתיבה - וחשבת על הדברים שנכתבו?
האם שמת לב לדברים חוזרים (למשל: בהתנהלות שלכם) תוך כדי הכתיבה?
היה מעניין לשמוע איפה הכתיבה של הדברים פגשה אותך.

אומר לך איפה זה פגש אותי:
קודם כל, שמחתי לב מיד לאהבה הרבה ולנתינה העצומה שלך לליאור.
שמתי לב לרגישות הרבה שלך לליאור, לשימת הלב שלך לכל סימן ורמז מצידה על אי נעימות/הטרדה שהיא חווה.
שמתי לב לרצונך העצום לגונן עליה, להעניק לה את כל מה שביכולתך, ואת כל מה שאין ביכולתך - לתת.

ואולי יקירתי, רק אולי - ואני מזמינה אותך בהחלט לחשוב על זה, ולהמשיך לדון בזה עוד ועוד - אולי זהו רצונך לרצות אותה, רצון שנובע מחשש גדול שאם לא תעשי כן, היא תתפרץ, תבכה, תשתולל, תתפרץ, ותתאכזב ממך עמוקות...?...

תראי אור, שימי לב למה שאת כותבת פה:
1) "אני מכסה אותו קצת בפוך שלה והיא מתעצבנת ולא מרשה .אני מסבירה שכל מה ששלה גם שלו.לא עוזר."
2) "לפני שנכנסים בשער של הכיתה שלה-היא נצמדת לי לרגל ורוצה שאני ארים אותה.היא לא תיכנס אם לא ארים אותה.נכנסים"
3) "כלום לא עוזר היא מתחילה לבכות אני עולה לקחת אותה.מבקשת ממנה לחלוץ נעליים-מלחמה עד שבסוף היא חולצת."
4) "אבל אם היינו בבית-היינו מנהלים איתה שוב,מלחמות-עד שבסוף היא הייתה מסכימה לאכול קצת וגם אז זה רק "דגנים עם חלב")."
5) "תיכף והיא מתעקשת-"תכבי עכשיו!".כיביתי."

אור יקירתי - מרב שאת לא רוצה להכנס עם ליאור למלחמות - ובעקבות כך מוותרת לה מראש על כל דבר, שימי לב שמה שקורה, לפי מה שאת בעצמך כותבת:
מה שקורה אלו מלחמות. ליאור כל הזמן נלחמת. שוב ושוב, ושוב.
כי היא יודעת שהיא תשיג. היא לא צריכה לעשות יותר מידי, רק לומר ש"היא לא מסכימה!" בתוספת קצת בכי ואולי צעקה אחת או יותר - והיא מנצחת במלחמות שלה.
ליאור למדה שכך היא יכולה להשיג הכל. ועוד יותר. ועוד קצת.

וזה לא נכון לנהוג כך יקירתי. כי ליאור היא פעוטה בת פחות מ - 3 שנים. ואילו אתם, הוריה כבני 25-30 שנים. ואתם אלו שצריכים לקבוע מה יהיה, איך יהיה, ומתי.
זה מסוכן לתת לפעוטה בת פחות מ - 3 לנהל את מלחמות העולם. וזה מסוכן לתת לאנשים בני 25-30 להיגרר במלחמות העולם אחרי פעוטה בת פחות מ - 3.
את יודעת למה זה מסוכן?
כי זה היפוך תפקידים.
אתם לא נותנים לליאור להישאר פעוטה בת פחות מ - 3, ושמים עליה הרבה הרבה אחריות לחייה, אחריות שהיא בגילה עדיין לא מסוגלת לה.
ואילו אתם?... נגררים אחריה, ולא נותנים לעצמכם להיות המבוגרים שבחבורה. אלו שקובעים: "עכשיו ישנים", "עכשיו אוכלים", "עכשיו הולכים", עכשיו חוזרים", עכשיו עושים", וכו'.
תפקידיכם התהפכו.
ו-לא, את לא מרצה את ליאור.
אתם גורמים לה לבלבול...




שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il