בת שלוש כועסת - הריון ולידה

היי ,
את מתארת "כעס": התנהגות "כועסת", טון דיבור כעוס והתרגזות מדברים שלא מצליחים לה.
איכשהו, נראה כי הדברים הללו מהווים איזשהו סימפטום... אולי לתסכול?
אולי זו הדרך שלה לבטא תחושות של חוסר שביעות רצון, שצרכיה לא מסופקים, שהיא מקופחת, שמשווים אותה לאחר (אחותה הקטנה?...), שיכולותיה פחותות משל אחרים - ואז היא מגיבה במה שנראה כ"כעס" לא סביר ולעתים אף 'לא מוצדק' כלפי העולם שסביבה? היא יכולה להגיב במן כעס שכזה גם כאשר הציפיות ממנה הן בלתי סבירות, או שלא מקשיבים לה...
ולפני שאת מגיבה ומעמידה אותי על טעותי - שלא יכול להיות שהיא מקופחת, שצרכיה לא מסופקים, שהציפיות ממנה לא סבירות ושלא יכול להיות בשום פנים ואופן שלא מקשיבים לה... אומר לך שאין לי כל ספק שבעולם שאת צודקת, ואת מעניקה לבתך את כל תשומת הלב שבעולם, + תוספת, ושאת גם מזילה מדי יום כמה דמעות טובות בגלל שלא ברור לך איך יכול להיות שלילדה שמקבלת כ"כ הרבה תשומת לב ואהבה - יהיו תגובות כ"כ כועסות ותוקפניות...
ובכן, זו לא את. זו היא. אלו התחושות שלה, כך היא מרגישה, כך היא חווה את הדברים נכון לעכשיו - וכמעט ואין לזה קשר למה שבמציאות קורה, למה שאת נותנת לה - חומרית ורגשית גם יחד.
אז מה עושים?
דבר ראשון - שמים גבולות מאד ברורים, ותקיפים. זה צריך להיות מלווה במתן הסבר ("אני לא מוכנה שתדברי אלי כך, זה מעליב אותי. כשאת מדברת אלי כך, אני הולכת ולא נשארת כאן." וללכת.), ועקביות בינך לבין בעלך - לא יתכן שפעם אמא אוסרת/אבא מרשה או אבא עומד על שלו בתקיפות ואמא נוטה להכנע...
כמו"כ - חשוב לדאוג שהיא לא תרוויח מההתנהגות התוקפנית דבר: בזמן התנהגות תוקפנית מילולית ("כועסת"), שלא תקבל את מה שביקשה ושלא יקרה שמראש יכנעו לה, רק כדי לא להגיע למצבי 'כעס' שכאלה.
שנית - להתמודד עם הסיבות לתגובות הכעוסות: האם היא מרגישה קושי?/חסך?/תחושת קיפוח?/תסכול? ניתן להתמודד בדרכים אחרות עם כל אחד מהם, וכך 'לפרק' את התגובה הכעוסה.
שלישית - ריסון של גורמים משפחתיים שמעודדים את הכעס הזה (כמובן, ללא כוונה): למשל, השוואה בין הבנות. חשוב שאתם, ההורים, לא תאבדו שליטה.
ואחרון: חיזוק מערכות השליטה שלה, ומתן חיזוק להתנהגות שמבטאת איפוק. חשוב שהיא תבין בעצמה מה היא מפסידה מההתנהגות התוקפנית.
נשמע מדברייך שיש לבתך בהחלט "רווח משני" מהכעס הזה, את כותבת שאת "הולכת על ביצים", ומנסה להרגיע אותה, רק שלא תתעצבן... חשוב מאד לא 'להכנע', לא לתת תשומת לב ולא לפחד לדרוש ממנה דרישות. לא לתת רווחים משניים (לא להכנע!) ולתת חיזוקים חיוביים רק במצבי שליטה ואיפוק - תוך התעלמות מוחלטת מהתקפי הכעס בנסיבות השונות שהם מופיעים.

ולגבי תחושתך שהיא מגיבה גם לאחותה בת השנה - אכן, לידת אח/ות מהווה שינוי משמעותי מאד בחיי הילד/ה הגדול/ה, ולפעמים זה אכן... נמשך יותר מאותם 3 חודשי/חצי שנת/שנת ההסתגלות אליו/אליה, אלא ... קצת יותר (ולפעמים - חיים שלמים.. כן כן...)

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

תודה רבה על המענה המהיר.
התשובות שלך לא מאכזבות, אנסה ליישם...

הי שרוני,
סליחה על ההתפרצות - פשוט הכותרת מאוד דיברה אליי.
יש לי כמעט את אותה הבעיה עם אוריקי שלי - בן 4 וחודשיים, עם אחות קטנה בת שלוש שמדברת פחות או יותר ברמתו וזה ממש להתנהל כאילו מול מתבגר. כל הזמן כועס וגם מפגין אלימות ( דוחף את אחותו, מרביץ, זורק דברים בהתקף זעם ) כל דבר מסתיים אצלו בבכי, גם אם זה קבלת מתנה - הוא יימצא למה משהו בעסק לא טוב ויסיים עם בכי ועצבים.הוא לא מרוצה משום דבר ולא משנה איך אנחנו מנסים לרצות אותו. אפילו שיניתי את שעות העבודה כדי לאסוף אותו מהגן פעמיים בשבוע ( זה משהו שהוא כ"כ רצה וכל הזמן ביקש ) וגם זה בסופו של דבר במקום לשמח אותו מלווה בבכי ובכעס מצידו.
על שאר הדברים אין כ"כ צורך לחזור מכיוון שמדובר בכמעט אותה התנהגות, רק שאצלנו היא מלווה בבכי.
ולמה אני שואלת ולא מסתפקת בתשובה הקודמת...? כי בניגוד לילדה , אצל אורי ישנו קושי שאנחנו כן מודעים אליו. ישנו קושי גדול בשפה. ואנחנו בודקים גם אולי איזושהי בעיה אולי בויסות חושי ( ממתינים לאבחון ) הוא אינו מדבר טוב (הוא מטופל, אך עדיין מתאים לרמת דיבור של שנה פחות בערך) דבר שמקשה עליו מאוד בגן מבחינה חברתית. הוא כמעט ולא משחק עם הילדים והפער בין הבטחון העצמי בבית לבין הבטחון העצמי מחוץ לבית הוא שמים וארץ. בבית הוא ילד מאוד בטוח בעצמו, שולט בהכל, אנחנו מבינים כמעט כל מה שהוא אומר ובגן הוא ילד אחר בצורה כואבת שלכן באהבה, מורן......

המייל שלי לכל המעוניינות : [email protected]

danialdnial,
שמחתי לעזור, בהצלחה ביישום.
שני,
אענה מאוחר יותר...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

היי שני,
נוגע ללב התיאור של הקושי של אורי שלך...
ואת צודקת, זה אכן קושי אמיתי.
ראשית, אני שמחה שאתם בדרך לאבחון. תראי האם ניתן יהיה בעקבות האבחון להכניסו לגן שפתי?
שימי לב, "גן שפתי" ולא "גן תקשורת". בגן שפתי עובדים יותר על השפה המדוברת ומחזקים אותה אצל ילדים הזקוקים לחיזוק. נשמע שאוריקי שלך יכול מאד להיתרם מגן כזה... (ואילו 'גן תקשורת' זה משהו אחר... ומיועד ללקויות יותר רחבות מאשר ליקוי שפתי בלבד.)

אני חושבת שעצם הליקוי השפתי מאד מגביל את אורי, ומפגיש אותו עם התמודדות לא קלה בכלל: התמודדות עם תסכול, עם קושי שב-לא להיות מובן, עם צחוק עליו מילדים אחרים, עם ההשוואה שהוא עושה בינו לבין אחותו הקטנה... ועם עוד תחושות לא קלות בכלל.
לכן, אני מסכימה איתך לגמרי כשאת כותבת שהוא מתמודד עם קושי אמיתי לגמרי.
וממי אנו מחפשים את הנחמה, העידוד והחיבוק כשקשה?
נכון, מההורים.
הוא מחפש את זה מכם, ואפילו אומר זאת...
הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות, זה לחבק אותו, לעטוף אותו - ולבכות איתו ביחד על התסכול הנורא הזה...
בכעסכם - הוא מרגיש שהדמויות שאמורות להעניק לו את הבטחון הגדול, המגונן והחם ביותר - אינם שם בשבילו.
חיבוק, עיטוף ועידוד אינם " "פרס" על התנהגות לא טובה", אלא פשוט - להיות הורים.
מכם הוא ישאב את הבטחון והעידוד להתמודד עם העולם, למרות הקושי שלו.
ומילד לא בטוח, הוא יהפוך למבוגר בטוח ומעודד - בזכותכם, בזכות הרוך שלכם בהתייחסות אליו, עם קשייו הכל כך מגבילים (קושי בשפה הוא קושי מגביל מאד... )

ובשעה טובה על התרחבות המשפחה!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

הי שרוני,
תודה יקרה שלי ! רק ההבנה שלך כבר מקלה.... שלכן באהבה, מורן......

המייל שלי לכל המעוניינות : [email protected]

שני ,
אני חושבת שהשאלה "היכן עובר הגבול בין לחבק אותו לבין הצבת גבולות וחינוכו ?" היא שאלת השאלות בגידול ילדים בכלל. זו שאלה שנוגעת לכל הורה באשר הוא, גם אם הוא הורה לילד רגיל לגמרי, שלא מתמודד עם שום קשיים (זה באמת קיים? - אני מאמינה שממש לא!) ועל אחת כמה וכמה - הורה לילד המתמודד עם קשיים שונים.
התחושה שלנו כהורים היא כ"כ טבעית ונכונה לנו ברמת האינסטינקט - להגן על הילד בכל מחיר, לעטוף אותו ולשמור אותו בצמר גפן, שלא יאונה לו כל רע - ובו זמנית אנחנו מבינים שאם נעשה כך כל הזמן, הרי שבסופו של דבר פגענו בילדנו שלנו ולא הקננו לו כלים להתמודד לכשיגדל.
כך שאם אני לוקחת את השאלה שלך כנקודת מוצא להתייחסות שלי, הרי שהיא השאלה הגדולה והנכונה ביותר שאוכל להעלות בדעתי...
אבל אנו חיים במציאות היומיומית, ובמציאות יומיומית זו ישנם קשיים, הדורשים התייחסות קונקרטית ולא ברמת הפילוסופיה. ואת צודקת בבקשך צורות תגובה קצת יותר התייחסותיות ולא רק "להלך על חבל דק" איתו בכל תגובה שלכם אליו.
אחשוב קצת על הסיטואציות שאת מתארת, ואחזור אלייך בהמשך...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il