:-( - הריון ולידה

היי מותק ,
הי, שכחת שאת חודש וחצי אחרי לידה?... (ואולי הצלקת כבר לא מספיק מציקה לך?... )
לא, אני לא רוצה לדבר על להב והתנהגותה (המחפירה... נו מילא...). כנראה שהכל נכון - היא לא זהירה, היא מתנהגת בגסות עם נועם, היא מותחת את עצבייך עד לגבול העליון, היא מחפשת תשומת לב, היא עושה בכוונה - או לא (אבל מה זה משנה בעצם?...)... בקיצור - היא מפוצצת אותך...
בואי נחליט כמה דברים, פה, בינינו:
1) "היפראקטיבית" זו לא מילה גסה, קללה או חלילה גזירת גורל אכזרית. "היפראקטיבית" זה מצב, איתו לומדים להתמודד, והוא בדר"כ נעשה רגוע יותר ויותר עד לנסיגה מוחלטת - עם ההתבגרות. כך שאם יש לך חשדות - יכול להיות שצריך לבדוק אותן בזהירות, ביסודיות ותוך מחשבה.
2) מותר להרים את הקול כשהילדים (אהובי ליבנו - זה בכלל לא סותר את עובדת היותם אהובינו הבלעדיים...) דוחקים אותנו אל הקצה. לאף ילד עדיין לא נגרם נזק ממשי ובלתי הפיך כשהוריו צעקו עליו, דיברו אליו בתקיפות ובאסרטיביות או אחזו בידו או הרחיקו אותו פיזית מאיזור מסוים - כשהתנהג בצורה שדרשה זאת.
כך מקנים גבולות, ולפעמים הקניית הגבולות עולה במחיר הרמת קול, דיבור בטון תקיף או אקט פיזי (לעולם לא מכה או אקט אלים!!) על מנת להבהיר היכן עובר הגבול.
את צריכה הסבר על חשיבותם של גבולות? אם כן, כתבי לי ואסביר לך. בגדול, נסי לדמיין גג בית משותף בגובה 7 קומות, ללא כל גבול או גדר. עכשיו דמייני מה קורה לפעוט בן 2-6 שנים שנמצא על הגג הזה - והביני לבד מה חשיבותם של גבולות. ללא גבולות - קל מאד ליפול. וזה יהיה כואב...
3) עכשיו, אחרי שהבנו את שני הדברים החשובים לעיל, אני רוצה לשאול אותך:
נכון שהתחלת את הכתיבה במשפט: "היום איבדתי את זה לגמרי"? את מה? מה את חושבת שאיבדת? ולמה את חושבת שאיבדת אותו?
אני חוזרת להתחלה: אשה שנמצאת חודש וחצי לאחר לידה, ומטופלת בפעוטה פעלתנית (היפרית או לא, זה באמת לא משנה כרגע. מה שמשנה זה שקשה לך.) בת 3 ו - 3 חוד', מגיבה בערך כמוך.
ולדעתי, אם כבר איבדת משהו - זה את הסבלנות והיכולת לסלוח - לעצמך.
ואולי גם את צריכה לסגל לעצמך קצת גבולות. גבולות לא הזיקו מעולם לאף אחד. הגבולות שאני מדברת עליהם, שעלייך לסגל לעצמך, הם יותר מהסוג של:
"אני לא מוכנה לצאת עם להב החוצה אם היא לא נותנת לי יד".
"אני לא מוכנה שלהב תצרח באוזן של נועם."
"אני לא מוכנה שלהב תצחק לי בפרצוף".
ועוד - הנ"ל רק דוגמאות לעוד ועוד גבולות שתקבעי עבור עצמך.

סיון,
אחד הסודות בגידול ילדים נשמעים לסביבתם הוא: גבולות בשני הכיוונים.
הכיוון האחד הוא להחליט איזו התנהגות את מוכנה לקבל ואיזו התנהגות את אינך מוכנה לקבל אצל הילד.
הכיוון השני הוא להחליט איזו התנהגות את מוכנה לקבל ואיזו התנהגות את אינך מוכנה לקבל עבור עצמך.
לדוגמא:
"אני לא מוכנה לצאת עם להב החוצה אם היא לא נותנת לי יד" - זו דוגמא לגבול שצריך להקנות עבור בטחונה של להב בעיקר. כי זה מאד מסוכן להתפרץ לרחוב ולכביש עבור ילדה בת 3, שלרוב - לא רואה את המכוניות המתקרבות ויותר מכך - הם לא רואים אותה. לכן, כדי למנוע אסון - רצוי להקנות עבורה את החוק (ה"גבול" הזה).
"אני לא מוכנה שלהב תצחק לי בפרצוף" - זו דוגמא לגבול עבור עצמך. לכאורה, עבור להב - אין רע בכך שהיא צוחקת "בפרצופך". אבל - אותך זה מעליב, מכעיס, מקומם, מראה על זלזול... ובצדק. לכן, כדי שלא תרגישי כך, את נדרשת להקנות לה גבול - שיסייע לך להראות לה שעליה להישמע לך - ובעקיפין - יסייע גם לה לפתח יותר הקשבה והפנמה כלפי מילותייך המציבות עבורה כל הזמן גבולות חדשים נוספים.

סלחי לעצמך. ברור כשמש () שאת "באמת באמת אוהבת אותה, היא החיים שלי, הכל בשבילי, היא מי שהעניקה לי את התואר אמא, היא לימדה אותי מה זאת הקרבה אמיתית" - אינך נדרשת להוכיח זאת כל פעם מחדש.
זו נקודת ההנחה ההתחלתית בחייך, בחייה ובחיי משפחתכם.
עכשיו הגיע הזמן להתחיל להקנות קצת גבולות...
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

תודה שרוני

איבדתי הרבה דברים
איבדתי את שלוות הנפש.
איבדתי את הסבלנות כלפי עצמי, הסבלנות כלפי להב, והסבלנות כלפי הסביבה.
איבדתי גבולות שהצבתי ללהב עד כה - החלטנו שבתקופה שאחרי הלידה אנחנו מוותרים יותר, ועדינים יותר עם התנהגותה והתוצאה היא פשוט כל מה שהצגתי.

וכשאני אומרת שאני רוצה לחזור חזרה לזה אני מתכוונת.
ואני יודעת שאני רק חודש וחצי אחרי לידה - אבל עם ילדים חודש וחצי זה המון זמן

סיון ,
אני קוראת מה שאת כותבת, ומתחזקת בי יותר התחושה שהקושי שלך הוא כללי, ולאו דווקא מול התנהגותה של להב.
סיון תראי, נראה לי שברור לך שלידה שניה מציבה בפנינו יותר אתגרים - משום שיש כבר קנדידט אחד בבית ש'היה שם קודם' ולא נותן לנו לשכוח את זה.
נראה לי שאיפשהו ברור לך שההתנהגות של להב היא נורמלית ותואמת גם גיל, וגם מצב.
נכון, יכול להיות שהיא יותר קופצנית, תזזיתית, היפרית, אקטיבית - או איך שלא תבחרי לתאר את זה, ונראה לי שאת יודעת שזוהי אולי הבעיה הקטנה יותר כי כפי שכתבת בעצמך - יש פתרון לדברים האלה, ואבחונים מובנים ונכונים, וניתן להתחיל אותם כבר כעת אם המצוקה שלך ושלה היא ניכרת ומשפיעה ברמה כזו על כל תחומי חייכם.

ועד כאן על להב.

אני חוזרת למה שהתחלתי לכתוב לך בתשובתי הקודמת.
את חודש וחצי אחרי לידה.
מותר לך להיות עייפה.
מותר לך להיות חסרת סבלנות.
מותר לך לאפשר לעצמך לחזור לעצמך בקצב שלך - כי הוא הכי נכון - לך.
מותר לך לא להקשיב לקולות הקוראים לך "לתקתק את הבית, את להב ואת נועם, ועכשיו".
מותר לך לצעוק על להב לפעמים.
מותר לך להרגיש שעשית ממש טוב ונחוץ אם קרה והרמת עליה את הקול.
מותר לך לשמור על גבולותייך.
בעיקר כי הם שומרים עלייך.

סיון, פעם אמרו לי משהו מאד נכון: "להתמוטט זה חוסר אחריות".
אמרו לי את זה בהקשר מקצועי. אני עובדת עם בריאות הנפש ופעמים עבודתי כ"כ מעמיסה (מבחינה רגשית ונפשית), לא תמיד אני שמה את גבולות העבודה לעצמי - ומתמוטטת.
וזה חסר אחריות. כי אם אני ארשה לעצמי להגיע להתמוטטות - הרבה אנשים אחרים ייפגעו מכך, ופגיעה קשה.
אמא במערך משפחתי היא אותו הדבר. עליה לשמור על עצמה ולהגן על עצמה מפני התמוטטות (כתוצאה מעומס, כתוצאה מקושי, כתוצאה מהתמודדות בודדה) כי אם היא תתמוטט - הדבר ישפיע בצורה קשה מאד על מי שתלוי בה בבריאותו הפיזית והנפשית.

לכן, עלייך להגן על עצמך מפני התמוטטות ע"י הצבת גבולות שיסמנו עבור עצמך ועבור להב את הקוים שמעבר להם את לא יכולה להרשות לעצמך ללכת.
רק כך תצליחי להחזיר לעצמך את "שלוות הנפש", את "הסבלנות כלפי עצמך, הסבלנות כלפי להב, והסבלנות כלפי הסביבה", את ה"גבולות שהצבת ללהב עד כה"...



שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

תודה רבה שרוני
שנה טובה וחג שמח