יש לי מועקה בלב שלא נותת לי לישון :( - הריון ולידה

היי מותק!
שלומי טוב.
לגבי תפקוד הילדים: בדר"כ משולבים ילדים בתפקוד גבוה במיוחד (כך מוגדרים), מדובר בקבוצות הטרוגניות יחסית - החל מתסמונת אספרגר, אוטיסטים בתפקוד קוגניטיבי גבוה, לקות למידה לא מילולית/סינדרום ההמיספרה הימנית (D.L.V.N) ו - PDD-NOS, שאת מכירה.
יוצא מכך, שכפי שהזכרתי בפסקה הקודמת - אלו קבוצות הטרוגניות ולא הומוגניות, ובדר"כ לפחות כמה מהילדים המרכיבים את הקבוצה, נמצאים אכן בתפקוד נמוך יותר.

אין ספק שהתיאור של הפרידות המלוות בבכי (של שקד ושלך) הוא תיאור קורע לב... ואני מבינה אותך מאד... היה לי מאד עצוב לקרוא את זה, ולתאר לעצמי את התמונה הקשה של הפרידה תוך כדי "קריעתו מעלייך", ולכתך תוך המשך שמיעת בכיו והידיעה שרק בעוד כשעה הוא יצליח לאסוף כוחות על מנת להרגע.
אני מזמינה אותך לשים לב למשפט עוצמתי מאד שכתבת: "אני יודעת שהגן מספק את כל צרכיו, ואני בטוחה שהם שם בשבילו כדי לחבק ולנחם".
שימי לב עד כמה המשפט הזה, שאני משוכנעת שמעיד על אמונה חזקה שלך באמיתותו, הוא משפט חזק ומחזק, עוצמתי ומעצים, נותן שלווה ובטחון...
בתחילת כל שנה, כל אם ששמה את ילדה הקטן במסגרת חינוכית, מחפשת רק את זה: לדעת שהמסגרת מספקת את צרכיו, להיות בטוחה שהצוות נמצא שם עבור הפעוט, לחבק אותו ולנחם אותו בקושי שלו.
ולך יש את זה! אני מוצאת שזה מקור עצום לנחמה - עבורך. ודרכך - הנחמה הזו תעבור גם לשקד.

עכשיו, בואי נתייחס רגע לאמירה של שקד, שהוא "פוחד מהגן החדש".
בואי נבדוק, איזה רגש יכול להיות ששקד מתמלל כ"פחד"?
יכול להיות שהוא חש כרגע במקום לא בטוח, יכול להיות שהוא חש קושי להשתלב במסגרת החדשה הזו, החדש והלא מוכר מאיימים וגורמים לו לחוש על קרקע לא יציבה.
אנו יודעות, שהדבר הכמעט חשוב ביותר (או: בין הדברים החשובים ביותר) עבור אוטיסטים הוא המוכר והידוע, השגרתי על גבול החזרתיות.
כל יציאה מהשגרה וצורך להסתגל לשינוי, מיד מערערים את היסודות הגם כך לא מאד יציבים, שיש להם בנושא של הרגשת בטחון ויציבות.
ומכאן נובע התמלול הכל כך יפה של שקד לרגשותיו: "אני פוחד מהגן החדש".
הוא אומר: "קשה לי עם כל השינוי הזה. מאד לא קל לי להסתגל למקום חדש ולא מוכר, לילדים חדשים, לגננת חדשה, להרגלי אוכל ושתיה חדשים, למשחקים חדשים... קשה לי!!! אני רוצה לחזור למה שאני כבר מכיר מקודם... אני פוחד להיות פה... אולי אני לא אצליח להתרגל לכל זה, ואז מה יהיה?... אני חייב שאמא תישאר איתי במקום הזה, כדי שתעזור לי להתרגל וכדי שתיקח אותי מכאן אם לא אצליח... אני פוחד להישאר לבד!!"

אני מציעה לך לדבר איתו כאדם שיש לו את המסוגלות המלאה להבין מסר מסוג כזה: "שקד, זה באמת קשה, והקושי הזה מפחיד. אבל אני בטוחה שאתה יכול להתרגל לגן החדש."
ופה יקירתי, זו את שצריכה להיות באמת ובתמים בטוחה ביכולת שלו להתרגל ולהסתגל לגן החדש - עוד לפני שאת מבקשת את זה ממנו, ומעבירה לו מסר בטוח לגבי מסוגלותו. בעקרון, כל הילדים כולם (ובהחלט לא רק האוטיסטים!) משקפים את רגשות החרדה של הוריהם. לכן, ברגע שיש הורה רגוע - גם הילד רגוע.
הדרך הנכונה להיפרד בבוקר היא ע"י טקס פרידה, שצריך להיות קצר ולכלול: הגעה לגן, כניסה, מתן נשיקה, להגיד שלום ולצאת. על הטקס להיות פעילות מוכרת החוזרת על עצמה. טקס כזה ישדר לשקד תחושת יציבות ובטחון.
בנוסף, אני ממליצה לחזק את שקד על ההתמודדות - אפילו אם הוא מקבל אותך בסוף היום בבכי, חשוב להחמיא לו על כך שהצליח להישאר לבד כל היום (גם אם "כל היום" שקבעתם הוא רק 3 שעות). לפעמים, בכי כזה בפגישה המחודשת עם ההורה משמעותו: 'תדעי לך שהיה לי קשה אבל התמודדתי, ועכשיו אני יכול לחזור להיות קצת תינוק''. אפשרי לו. זה יחזק את בטחונו ולא יחליש אותו או את עמדתך.
ולבסוף, אני חושבת שלא משנה מתי תחליטי לאסוף אותו בסוף היום (14:00 או 16:00), הדבר החשוב הוא: להגיע בזמן ולא לאחר באיסוף. שוב, בשל תחושת הבטחון שבחזרה על המוכר והצפוי - שנוסכים בטחון בכל יום מחדש.

מקווה שסייעתי לך מילנה...
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

שרוני אני אוהבת אותך המון!!!!!!
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!

מילנה ,
כל כך מרגש לקרוא את השמחה, הסיפוק והגאווה שלך על התקדמותו של שקד, בתחומים כה רבים!!!
תודה על השיתוף...

המשפט שהצעתי, ושאת אמרת שאת משתמשת בו, לא אמור לנחם, בטח לא בפעמים הראשונות שמשתמשים בו.
בואי נראה מה מרכיב את המשפט הזה: שקד, זה באמת קשה, והקושי הזה מפחיד. אבל אני בטוחה שאתה יכול להתרגל לגן החדש.
"זה באמת קשה" - את נותנת אישור לקושי שהוא מביע.
"הקושי הזה מפחיד" - את משייכת את המצב איתו הוא מתמודד - הקושי, לרגש שהוא מביע - הפחד. בכך את נותנת לגיטימציה לרגש ומעודדת אותו לא לפחד מרגשותיו.
"אבל אני בטוחה שאתה יכול להתרגל לגן החדש" - את נותנת תקווה ובעיקר מביעה אמון ביכולתו. תקווה ואמון הם דברים מידבקים. יש להניח שבשלב מסוים הוא ידבק בתקווה ובאמון שלך, ויתרגל לגן החדש יותר בקלות.

ויותר מהכל - יש כאן דיבור לשקד. דיבור שהוא מסוגל ורוצה להבין - ברמת ההבנה הקוגניטיבית של הדברים המדוברים אליו.
עם ההבנה, העיבוד, ההפנמה (=התהליך הקוגניטיבי), תבוא גם הנחמה - שהיא היישום הרגשי של העיבוד הקוגניטיבי של הדברים.


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

תודה יקירתי
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!