עצובה... - הריון ולידה

רז יקרה (אני מצטערת - לא זוכרת אם זהו שמך או כינוי...)
אני מרגישה את הכאב והאכזבה...
יקירה, אני לא חושבת, מהתיאור הקצרצר שלך - ואני חוזרת ומדגישה שאין מדובר כאן על אבחון מכל סוג שהוא, אלא על חוות דעת על סמך קריאת תיאורך - שמדובר על "רצייה חברתית" כפי שכינית זאת, או אפילו (לא) על "חרדה חברתית".
אני הייתי הולכת יותר לכיוון של ביקורת עצמית גבוהה.
ילד עם ביקורת עצמית מתקשה להתמודד עם הדרישות המחמירות שהוא מציב לעצמו - בעצמו. לפעמים זה מגיע עד למצב של שיבוש תפקוד.
באופן כללי ביותר, ילדים שמפעילים ביקורת עצמית קיצונית הם ילדים שגדלים בבתים ביקורתיים (גם אם הביקורת לא מכוונת אל הילד, אלא ההורה מכוון אותה אל עצמו או ההורים אחד אל השני), ילדים שציפיות הסביבה מהם גבוהות ומלחיצות, ילדים שמרגישים אשמים ולכן כועסים על עצמם, ילדים שחושבים שיאהבו אותם רק אם יבלטו באופן חריג וילדים שמרגישים שרק אם יבקרו את עצמם, הסביבה לא תבקר אותם.
איך לעזור לילד שכזה?
1) על ההורים לבדוק האם יש גורמים בהתנהגותם שמגבירים תגובה זו: ביקורת עצמית (שלהם על עצמם), ביקורת על הילד, תביעה לשלמות, ספקות של הילד לגבי מקומו במשפחה ולגבי הערכתם אותו.
2) לנסות להציב בפני הילד מטרות שיהיה לו קל להשיג - כדי שלא יכנס ל"מלכודת" הביקורות. כשהצליח - יש לעודד אותו לפרגן לעצמו!
3) לנסות לבדוק איתו את מאפייני חשיבתו (ותום כבר בן 5, ניתן בהחלט לעבוד איתו עבודה קוגניטיבית שכזו) - האם הוא נוטה ל"הכללת יתר"? כלומר, האם כשפעם אחת "לא הצליח", הוא חושב שתמיד "לא מצליח"?, האם הוא חושב שאם לא יצליח, לא יאהבו אותו? האם הוא ממהר להסיק מסקנות? ("אם לא ידעתי/לא הצלחתי - סימן שאני טיפש")
דברים שאין טעם לומר אותם: "אל תגזים" או "אל תהיה ביקורתי" - בלי הבנה לעומק של מנגנון החשיבה שעומד מאחורי המשפטים האלו, הם לא יעילים.

מקווה שסייעתי, ושבמהרה ליבך יתאחה... (עם זאת, אני בהחלט מבינה את שברון הלב...)

יהיה בסדר!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

הייתי רוצה להוסיף עוד כמה מילים בנושא זה:
כהורים, מוטלת עלינו חובה כלפי ילדינו: לעזור להם לבסס לעצמם דימוי עצמי אידיאלי שהוא גבוה רק מעט יותר מזה הריאלי, ולא רחוק ממנו מאד.
אין להציב בפני ילד אידאל שלעולם לא יגיע אליו, למשל: אסור לדרוש מילד בעל יכולת מוגבלת (בכל תחום: הפיזי, הלימודי או אחר) להיות המצטיין בכיתה/בחברת הילדים.
יש כן לעודד ילדים להתקדם במסגרת יכולותיהם, בצעדים מדודים ואפילו זהירים.
כשאנו מציבים בפני ילד "אני אידאלי" שהוא לעולם לא יוכל להתקרב אליו, אנו מזמנים לו כשלון בלתי נמנע... שגורר בעקבותיו יאוש ותסכול.
ילד זקוק לחוויות של הצלחה והישג כדי שיאמין ביכולותיו/בכוחותיו לנסות - וגם להצליח.

ושוב תודה לך על דברייך ושאלתך. בטוחני שלא היה לך קל...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

שרוני באמת תודה על תשובתך המפורטת.
אני בהחלט מסכימה איתך. באמת בהתחלה חשבתי שזה עניין עם רציה חברתית עד שקלטתי שלי יש תפקיד ראשי בהתנהלות של תום.
עניין הביקורת העצמית הגבוהה של תום באמת ניכר. הוא באמת ימנע מלעשות משהו שהוא לא בטוח שהוא יהיה מצויין בו.
אני לא חושבת שאנו מעודדים דימוי עצמי שהוא גבוהה מהראלי.
הראלי שלו הוא באמת גבוה.
הציפיות לא באות רק מאיתנו. הגננת מאמן הקראטה הפסיכולוגית של הגן המשפחה כולם באמת מצפים ממנו להמון בגלל שיש לו את היכולות.
לדוגמא, סיפרתי על מופע הקראטה שתום סירב להשתתף בו......
אתמול תום קיבל סרט לראש - המצביע על כך שהוא הטוב מכולם בקבוצתו.
הראשון שקיבל 10 נקודות המצביעות על 10 נצחונות.הוא היה מאוד מאושר וגאה. אולי שכחתי לציין - תום קטן מכל הקבוצה בלפחות שנה.
גם בגן, הגננת תמיד שילבה אותו בקבוצות הגדולים בכל הקשור ללמידה והכנה לכיתה א בגלל היכולות ובגלל שהוא מאוד רצה.
ויש עוד אלף דוגמאות.....
ועכשיו מה????????????
לפתח לו דימוי עצמי נמוך מהראלי - הרי שזה לא הגיוני.
כל נסיונותינו, להסברים שגם אם לא מצליחים זה ממש לא נורא ולא חייבים להיות הכי טובים בהכל , לא צולחים.
הציפיות שלי מעצמי למקסימום האפשרי כנראה כבר לא ישתנו למרות שאם הייתי יודעת כיצד הייתי עושה הכל למען "שחרורו" של תום.

אנא הגיבי למה שנכתב - אני מאוד מעריכה את עצותייך.

שלום שוב יקירתי,
המשפט האחרון שלך תפס את עיני: "הציפיות שלי מעצמי למקסימום האפשרי כנראה כבר לא ישתנו למרות שאם הייתי יודעת"...
זה כנראה עובר בגנים...
ויש בזה הרבה מאד מעלות! למרות שכרגע נראה לך שזהו מקור ראשי לעוגמת נפש, אכזבה ותחושת כשלון, אין לבטל את היתרונות הרבים של תחושות ההישג, השאפתנות וה"דרייב" להצלחות.

את מבקשת עצות איך להסביר לתום שגם מעלה אחת פחות מ"הכי טוב" - היא יותר מבסדר.
בואי נתבונן ביחד על מעט ממאפייני החשיבה הילדית: אנו מדברים בעיקר על אגוצנטריות - האמונה שגם אחרים תופסים, חושבים ומפרשים דברים כמוהו, על חשיבה טרנסדוקטיבית - החשיבה ששני אירועים שמתרחשים בסמיכות זמנים מהווים סיבה ותוצאה (למשל: "השמש שוקעת כי הילדים הולכים לישון". עצם הליכת הילדים לישון נתפס כסיבה לשקיעת השמש.) ועל הכללת יתר - "אבא" הוא שם לכל הגברים, "שוקי" הוא שמם של כל הכלבים, או במקביל - תופעת הצרת היתר - "תינוק" ייקרא רק אחיו ולא אף תינוק אחר שהוא רואה ברחוב או במרפאה...
אלו הם חלק ממאפייני החשיבה הילדית, והגורמים שעוזרים לילד להתגבר בהדרגה על מגבלות חשיבה אלו הם:
האינטליגנציה שלו, הזדמנויות להתנסות ולמשחק - גם אם מתלכלכים או טועים (יש להגביל התנסויות רק אם הן מסוכנות פיזית או נפשית), עידוד לחקר הסביבה, תיווך הורי שמסביר את העולם מתוך התייחסות למאפייני חשיבת הילד (ארחיב על כך עוד מעט), וכמובן - תהליך הגדילה וההתפתחות.
בתיווך ההורי אנו נציג בפני הילד את שיקול הדעת שלנו, שמבטא חשיבה לא דיכוטומית (לא מכלילה, לא מצרה, לא טרנסדוקטיבית). למשל: "אני כועסת עלייך עכשיו, אבל לא שוכחת את כל הדברים הטובים והנחמדים שאתה עושה".
בתיווך ההורי אנו נעזור לו לראות היבטים מגוונים של המציאות הבינאישית, למשל: "לאיש הזה יש הרבה מגרעות, אבל גם מעלות שאי אפשר להתעלם מהן"...
בתיווך ההורי אנו נעזור לו להתגבר על הכללת היתר: נעזור לו להבין ש"טוב" ו"רע" הם לא מושגים מוחלטים, ואפילו - ש"טוב" מזוית אחת יכול דווקא להתפס כ"רע" מזווית אחרת.

אני רוצה לסכם את תשובתי:
אחת המגבלות הקוגניטיביות היותר מקשות בחשיבת הילד על ואת העולם היא הקושי להתייחס למגוון רחב של אפשרויות ("אם לא אצטיין - לא אעשה בכלל" - זו חשיבה דיכוטומית קלאסית, חשיבת "שחור-לבן". יש רק 2 אפשרויות: שחור או לבן. מקווה שעכשיו את מבינה שזהו מאפיין מוכר של חשיבה ילדית.)
קשה לילדים להביא בחשבון בו זמנית היבטים רבים נוספים שהופכים את התמונה לפחות קיצונית ויותר מורכבת.
ההבנה שבמרבית המקרים אין "טוב ו"רע" מוחלטים, שילד לא יכול להיות טוב תמיד, שאי אפשר לא להיכשל, לזייף מעט או להיות פחות מ"טוב" מושלם - ושגם ההורים לא תמיד טובים וצודקים - ההבנה הזו מתפתחת בהדרגה.
כדי להבין שאין לחלק את המציאות לטוב/רע נחוצה בשלות שכלית ויכולת להבין השפעת גומלין מורכבת בין אפשרויות שונות.
גם יכולת לא למהר ולהסיק מסקנות ע"ס אירוע נקודתי (טוב או רע) - נחוצה.
לא לגלוש ל"הכללת יתר" - "אם אני מצטיין בקראטה, עלי גם להצטיין בגן, להיות הכי מקובל בחברת הילדים, ולהציג הכי יפה בהצגה בגן"...
בתחום הרגשי - יש לווסת רגשות קיצוניים ע"י התייחסות לכל הגוונים הרגשיים ולא רק לדברים בולטים (בכי, סירוב להשתתף במופע, או לחילופין אושר עילאי וגאווה עצומה על זכייה באות הצטיינות...)


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

מתה עליך! את כל כך צודקת!

אני אפילו לא שמה לב איך אני מעודדת את הקיצוניות.
אתמול שהוא חזר מהחוג בהחלט הבענו את ההתלהבות. אמרנו לו שאנחנו ממש גאים בו, שאין לנו ספק שהוא מוכשר ושכשהו מתמיד התוצאות נראות וכו'...
לאחר קראית דברייך אני יכולה להבין איך יכולתי להגיב אחרת. להביע שמחה אבל לא להדגיש את עניין ה"הכי טוב".
כי כשהוא לא משתתף במשהו האכזבה בהחלט נראית עליי ואני גם מבטאת אותה. השתדלתי שלא במילים ישירות אבל כנראה שזה לא מספיק.
הוא קולט את זה לבד.
תום גם ילד מאווווד רגיש. במיוחד אליי. אם אני מקבלת מכה או נעלבת ממנו הוא ממש יוצא מגדרו לשמח ולרצות אותי.

וואוו, אני ממש צריכה לתת את הדעת על כל דבר שאני אומרת או מבטאת.
ק ש ה !!!!!!!!!!!!
אבל אני בהחלט אשתדל!!!!!!!!!!!!!

תודה שרוני.

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il