עצבים ומה עושים איתם? - הריון ולידה

פיתוש יקירתי ,
תודה על ההמתנה הסובלנית...

מאיפה העצבים האלו באים?...
את מתעצבנת לפעמים?... ממה?... מה גורם להם?... אני בטוחה שלפעמים בא לך לשבור משהו (או מישהו ), נכון?... זה כ"כ טבעי ואנושי להתעצבן לפעמים, שזו כנראה יכולת מולדת שלנו . תראי, את קוראת לזה "עצבים", אבל במידה מסוימת מדובר על התנהגות תוקפנית (צעקות, קללות, זריקת דברים...) ולהתנהגות תוקפנית, בפרט בילדים ובמיוחד בגילו של שילה, יכולות להיות סיבות רבות ומגוונות. החל מהתנהגות תוקפנית כביטוי לתהליכים התפתחותיים, דרך תוקפנות כביטוי להשתלבות בחברה, ועד לתוקפנות כתוצאה מליקוי למידה.
כל הדברים הללו, ועוד הרבה יותר, עלולים לגרור התנהגות תוקפנית.

פיתוש, נראה לי מכל הכתוב בדברייך, שדווקא סיגלתם לעצמכם דרכי התמודדות עם התוקפנות ודרכים להירגעות - וזה מצויין!!
חשוב לי להגיב דווקא לגבי המשפט שכתבת: "ראיתי אותו לא מזמן רב עם חבר שלו סתם על משהו, בצעקות של "אתה מטומטם" , אבל ראיתי על שילה שהוא כ"כ רותתתתתח, הצעקות שלו היו שאגות.. רואים שיש לו עצבים שהוא לא יודע מה לעשות איתם" - הוא רב עם חבר. זה החבר שלו, אלו יחסיו איתו, לא יחסייך!
אז הוא הביע כעס! אז מה?... אז הוא צעק, אז מה?...
אין להיבהל ממילים שמבטאות רגש תוקפני, ויש לאפשר פורקן של רגשות, גם אם הדברים נאמרים בכעס!
האם אנחנו המבוגרים לעולם לא כועסים? לא מתעצבנים? לא מקללים בשקט, בלי שאף אחד ישמע? לא צועקים לפעמים? אחד על השני, הורה על ילד, בין בני זוג?
האם אנחנו חיים במן עולם אוטופי בו אין כעסים וצעקות? ואיזה מן מסר זה להעביר לקטנים, שהם חייבים כל הזמן לשמור על מן איפוק מאולץ ונימוס מוקפד, לא להתפרץ ולא להתעצבן, גם כשזה מאד מאד מתבקש?
האם את בטוחה שזהו המסר שאת רוצה להעביר לשילה?...

ודווקא נראה לי מאד, שעם ה"עצבים שלו" הוא יודע מה לעשות. עצם זה שאחרי שיחה או הירגעות ע"י חיבוק ונשימות עמוקות (ואלו דרכים מעולות כדי להירגע!!) הוא חוזר לעצמו, מעיד על כך שיש לך ילד שבהחלט למד לשלוט על עצמו, על עצביו ועל התנהגויותיו.

ובכ"ז: אני ממליצה על פעילות גופנית המאפשרת פורקן כדרך ביטוי מעודנת שהיא תחליף לדחף התוקפני. כנ"ל עבודות עץ ונגרות, תיפוף על תופים, יצירה בחומר (חומר, מעצם הווייתו מצריך הפעלת כוח והוצאת אנרגיה, והוא דרך מצויינת הן לביטוי רגשי והן לפורקן דחפים תוקפניים).
כמו"כ: חיזוק של המנגנונים הבולמים והמרסנים - עידוד ההתאפקות, לימוד שיטות המלמדות כיצד לא להגיב באימפולסיביות - לספור בלב עד 10, לתת לעצמי הוראות: "אל תרביץ", "אל תזרוק". בתהליך הזה ניתן להיעזר בספרי ילדים העוסקים בנושאים אלו (ויש המון. תקישי בגוגל: "שליטה בכעסים אצל ילדים").
גם חיזוק הדימוי העצמי והדימוי הגופני תורמים ליכולת השליטה של הילד על דחפים.



שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

ישש. תודה על התשובה!!

אפשר עוד שאלה?
שוב שילה..

פיתוש יקירתי,
לגבי חוג: מה שנראה לך יותר מתאים. לילד אחד יתאים יותר משהו יותר 'ספורטיבי' - ג'ודו, קראטה, קפוארה וכד'. ולילד שני יתאים משהו אחר, לפי נטיות אישיות: אמנות (פלסטית, המשלב עבודה בחומר, בצבעים, בצבעי ידיים), תיפוף על תופים (ואז זה גם יענה על צורך/נטיה מוזיקלית כלשהי) או עבודות נגרות ובנייה (יש דברים יפהפיים לילדים, חוג שילוב אמנויות, בניית עפיפונים או טיסנים...) - בקיצור, המגוון הוא רחב וגדול, וכמעט בכל מרכז קהילתי/מתנ"ס יש מספיק מבחר שעונה על נטיות ליבם של ילדים שונים בגילאים שונים.
אישית, אני לא כ"כ מכירה את הטענה של בעלך לגבי "ניסוי התרגילים על האחות"...
בדר"כ חוג הגנה עצמית (כלשהו) עושה דווקא את הפעולה ההפוכה (לפחות לפי הניסיון שלי) וילדים הופכים לבעלי בטחון עצמי שמאפשר להם להרגיש מוגנים ולהגן אף על אחיהם הקטנים מהם... אבל אם בעלך טוען שכך היה - כנראה שהוא צודק... השיקול לגבי חוג הוא שלך, מתוך היכרות עם שילה ויש מקום בהחלט לשתף אותו בהתלבטות ולבקש ממנו לבחור לעצמו חוג. ייתכן שתופתעי מבחירתו...

לגבי שאלתך השניה,
חשוב להבין מנין מגיעה ה"תחרותיות" הזו. מדוע חשוב לו כ"כ "להיות ראשון"? מדוע עקרוני לו "שאף אחד לא ילך לפניו ברחוב"?
ייתכן שניתן לשייך זאת להרגשת קנאה אינפנטילית (= ילדית). שורש המילה "קנאה" הוא במילה היוונית Lelos שפירושה הוא: התלהבות, אדיקות, ומסירות קיצונית לדבר.
קנאה היא תגובה מורכבת שכוללת רגשות (כעס, כאב, תחרות, השפלה) ומחשבות (התרעמות, האשמה עצמית, השוואה לאחרים) ברמה הפנימית, ובגלוי קיים דיבור על הקנאה, התחרות, הרצון להשפיל או להאדיר את האחר.

דווקא כשמשווים בין אחים או בין הילד לחבריו, או כשמוותרים כיוון שהילד "לא יוכל להשיג מה שיש לאחרים" (אני יודעת שאת לא עושה את הדבר האחרון), מעודדים התפתחות קנאה.
כאשר מפחיתים בהשוואות, וכשמעודדים ילד לראות את הישגיו (האישיים! שלו!), את מעלותיו (האישיים! שלו!) ואת ייחודו (שלו בלבד! לא בהשוואה לאחר או להודיה) - מקטינים במעט את עוצמת הקנאה.

עם זאת, יש להביא בחשבון שקנאה היא רגש אנושי, כמו כעס ואכזבה, ויש לה מקום ברפרטואר הרגשי. ילדים (ומבוגרים!) יכולים להשתמש ברגש הקנאה כדי להתחרות ולהצליח (קנאה בתלמיד טוב לדוג', מביאה להגברת המוטיבציה).
קנאה שלילית היא זו שעם הזמן גורמת לשיתוק, הרגשת נחיתות, כעס על כל הצלחה של אחרים והצפה של רגשות עוינים.



שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

תודה יקרה!!

ומרוב שאלות בכלל לא שאלתי- איך היה בחופשה?!

תודה יקירתי!
איך יכולה להיות חופשה על אי קסום, מגורים בוילה מאובזרת בכפר דייגים ציורי עם רחובות צרים, בתי אבן שפרחי גרניום נשפכים מחלונותיהם, וכשפותחים את החלון כמעט נופלים לים?
איך יכולה להיות חופשה שכשפותחים את הדלת, 2 מדרגות ו - 5 צעדים (בינוניים, לא גדולים מידי ) מפרידים בינך לבין חוף קסום?...
איך יכולה להיות חופשה עם 3 ילדים שהתנהגו כמו 3 מלאכים קסומים, כשבכל יום מ - 8 הימים את לוקחת אותם ונוסעת לעשות חיים משוגעים?...
ועוד לא דיברתי על הטברנות... והאוכל... והמוזיקה היוונית... והאתרים היפהפיים...
חיים משוגעים, כבר אמרתי?...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

ווווואאאאאאאוווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני רוצה גם!!! את הכל, הכל...
(כולל ה- 3 ילדים שמתנהגים כמו מלאכים..
כי בא לי כבר להיות אחרי הלידה!)

פששש, נשמע מעולה..
איזה כיף זה לנקות ככה את הראש, ובטח עוד לא עמוס כ"כ כי כל הישראלים עוד לא יצאו לחופש!! גאונים..

תנסי לקחות אותו אולי לחוג קפוארה זה גם תנועה ,מוזיקה ומוציאים המון אנרגיה