שלום - הריון ולידה

היי סיגלית ,
מדברייך, הפרט החשוב ביותר שמתגלה הוא גילה של בתך: שנתיים וחצי.
יקירתי, היא ככל הנראה נמצאת עדיין בטווח ההתנהגות-הרגשות-הפעולות המאפיינים תקופת גיל זו: שנתיים.
לא סתם מכנים גיל זה בשם: "גיל ההתבגרות הראשון". זהו גיל בו מתגלים לילד/ה לראשונה היכולות הפיזיות והרגשיות שלו/ה, ואלו מביאים עמם סוג של בלבול, איתו צריכים להתמודד ההורים והמסגרת החינוכית (גננת, מטפלת): מצד אחד - רצון לעצמאות ואפילו "מרד" בדמויות הסמכותיות, מצד שני - הוא/היא עדיין תינוקות... שבוודאי אינם מסוגלים לתפקוד עצמאי מלא, ובוודאי זקוקים לעזרת המבוגרים.
שני הצדדים יוצרים קונפליקט, הקונפליקט מקרין על כל סביבת הילד: התנהגות עקשנית, רצון לקבל הכל - ועכשיו!, אף הרגשה של "חוסר גבולות"... בדיוק כמו שאת מתארת!
אין לזה כל קשר לחוכמה ואינטליגנציה, בוודאי שלא לעיכובים מוטוריים כלשהם.
ההתנהגות האופיינית לגיל זה, שנתיים - היא התנהגות שנקראת "נורמטיבית" (גם אם היא לא קלה במיוחד להתמודדות...) ומהווה שלב התפתחותי חשוב על רצף ההתפתחות שבילדות.

אני האמת, לא כ"כ יורדת לסוף דעתה של הגננת. מה זה "פער בין רגש לשכל"?
התקפי זעם קיצוניים? עוד לפני שאני שומעת "תיאורי מקרה" סדורים, אני מעזה לנסות ולקבוע שזה דבר שמאפיין את גילה, כפי שהסברתי לעיל.
אינה יוצרת קשר חברי עם בני גילה? אני לא יודעת למה הגננת מצפה, במיוחד ובפרט לאחר שהיא חודש בלבד במסגרת!!
אבל חשוב לזכור כמה דברים:
1) הקשר החברתי של ילדים עם בני גילם - הולך ומתחזק עם העלייה בגיל.
2) עם העלייה בגיל (יותר לכיוון גיל 5-6-7 שנים, ובוודאי שלא בגיל שנתיים וחצי), הקשר החברתי של ילדים עם בני גילם אכן מהווה קריטריון לבריאות נפשית משביעת רצון.
3) יש הבדלים גדולים בצרכים החברתיים של ילדים. יש כאלו שזקוקים להרבה מגע גומלין ואחרים - להרבה פחות. חשוב לכבד את השונות הזו באשר לבחירת החברים, באשר למספרם ובאשר להיקף הקשרים ביניהם.

מקווה שסייעתי

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

שרון את מדהימה, זה בדיוק מה שאני חושבת אך ניסיתי ליצור תמונה ככל האפשר אובייקביטית.
ישנן לפעמים התקפי זעם לא צפויים וקיצוניים, של צרחות איומות, השתתחויות על הרצפה וזה יכול עוד להימשך עוד ועוד עם כל " גירוי " קטן מהסביבה כמו: ניסיון להרגיע, חיוך, להציע מוצץ וכו' רק עם הזמן היא נרגעת לבד. ולכן בעקבות התנהגויות קיצוניות כאלה אני לא מרבה לצאת איתה מהבית לקניות או גינה .
שרון, אך אוכל להתמודד עם ההתקף זעם הנל.
היום למשל היתה בגן מסיבת שבועות, (הילדה הלכה עם סבתא) וברגע שהגיעו לגן התחיל התקף זעם, צרחות, בכי,כמובן שהן מיד חזרו הביתה אך גם בבית היה קשה מאוד להרגיע אותה.(יתכן שהילדה הבינה מהסיפורים שלנו שהמסיבה לא קשורה בכלל לגן, וברגע שראיתה את הגן היתאכזבה?)
וזה התנהגות אופיינית לילדה ועכשיו הגננת העירה את תשומת ליבי לקיצוניות שבדבר. לדיבריה התנהגות כה קיצונית לא אמורה להופיע בילדים בגילה.
אשמח לקבל ממך טיפים להתמודדות/ או הכוונה לעזרה מיקצועית מתאימה.
תודה רבה ושבת שלום.

סיגלית

היי שוב סיגלית ,
כפי שכתבתי לך בתשובתי הקודמת, אני מעט מתקשה לרדת לסוף דעתה של הגננת.
יותר מכך, אני מתקשה להסכים עם הקביעה ש"התנהגות כה קיצונית לא אמורה להופיע בילדים בגילה". האם הגננת מכירה את קבוצת הגיל שבין שנתיים לשלוש? מניסיוני, בפרט בקבוצת גיל זו, בהחלט יכולות להופיע התנהגויות כמתואר. אמנם צורת התנהגות זו שכיחותה הולכת ויורדת בדר"כ ככל שמתרחקים מגיל שנתיים, אך היא בוודאי שאינה מוגדרת כ"התנהגות שלא אמורה להופיע בילדים בגילה"...
עם זאת, אני בהחלט בהחלט יכולה להבין את הקושי העצום שבהתמודדות עם ההתפרצויות, ההשתטחויות, צרחות, ותגובה קיצונית לכל גירוי. זה לגמרי לא קל... לא לגננת, ובוודאי שלא לך .

כידוע, הגישה הטיפולית בה אני דוגלת היא הגישה ההתנהגותית - קוגניטיבית.
עם ילדים בכלל, ועם ילדים רכים בפרט, הגישה ההתנהגותית היא היותר יעילה ומביאה לתוצאות.
הגישה ההתנהגותית להתמודדות עם התקפי זעם תנסה לאתר את הרווח המישני שיש לילד מסוים מהתפרצויות הזעם:
ההורים נכנעים לו, הוא מקבל תשומת לב, פוחדים לדרוש ממנו דרישות...
על פי גישה זו, ייפסקו הרווחים המשניים (ההורים לא ייכנעו!), וחיזוקים חיוביים יינתנו רק במצבים בהם היא מגלה שליטה ואיפוק בהתנהגותה (לא תצרח, לא תשתטח על הרצפה...) ובמקביל - התעלמות מוחלטת מהתקף הזעם.

כמובן שהכוונה וטיפול מלא הוא בלתי אפשרי דרך האינטרנט...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il