בעקבות ימי הזכרון - שאלות על מוות - הריון ולידה

היי אלינור ,
כמה קשה...
וכמה יפה איך שהוא התחיל לגעת בנושא, עם השאלה על הדג (זו ממש שאלה "קלאסית"...), כשאת מספרת לנו ש"הוא לא הבין למה הוא לא חוזר לחיות" - זו הדגמה יוצאת מן הכלל ביופיה ובבהירותה, לעובדה שילדים עד גיל מסוים, פשוט לא מבינים (לא מסוגלים לקלוט מבחינה קוגניטיבית גרידא) את אי-ההפיכות של המוות. כלומר: את העובדה הפשוטה שיצור מת, פשוט מאד לא מסוגל לחזור לחיים.
האמת?... שזו עובדה מאד מאד מורכבת לקליטה. גם חלק מהמבוגרים שאני מכירה, מתקשים עדיין לקלוט אותה...

ואז הגיעו ימי הזכרון... שהם ימים עצובים וקשים לכל אחד, וגם לילדים שמתחילים לשאול שאלות. והשאלות הן, לרב, קשות ומורכבות.
בקשר ליום השואה, הייתה שאלה בעניין זה שכתבה משתמשת בשם tiki על דרך ההתמודדות עם שאלות בנה. ממליצה לך לקרוא את תשובתי לשאלתה.

ועכשיו, כמה מילים כלליות:
ההתמודדות עם מושג המוות היא אחד האתגרים הקשים ביותר למבוגרים ולילדים. קשה מאד להתמודד עם המחשבה שהחיים אינם נצחיים ושסופם לא תמיד ניתן לצפייה. בעבר סברו שילדים כלל לא עסוקים בשאלות על המוות, ומימלא אין שום סיכוי להסביר להם את מושג המוות...
כיום אנו יודעים בבירור שהנושא מטריד ילדים כבר בגיל צעיר (ולעתים בגיל צעיר מאד - בדר"כ בעקבות מותו של אדם אהוב או של חיית מחמד אהובה), ושחלק מהמושגים הכרוכים במוות - ניתן לתפיסה כבר בגילאים המוקדמים.
המגע עם מושג המוות הוא אכן, מגע מכאיב. אבל זו הדרך היחידה לעזור לילד בתהליך התמודדותו עם מושג המוות.
הדרך המועדפת עלי לשוחח על הנושא, היא באמצעות דיאלוג המאפשר התייחסות למה שמעסיק את הילד - ולא נאום מנותק מהשאלות/הצרכים שלו. זה צריך להיות דיאלוג פתוח, שמזמין את הילד לשאול ולהעלות את מה שמטריד אותו, ולא שיחה מנותקת ממנו, ואולי גם חוסמת את תחושותיו.
התגובות של הילד בדיאלוג הזה, הן אלו שיקבעו את כיוון השיחה, את הדגשים בה, את ההבהרות הנוספות ואת העיסוק בשאלות פילוסופיות.

אין לי להציע לך, ואני חושבת שגם אין בכלל - מודל אחד לשיחה שכזו.
ההתייחסות לשאלות צריכה להתבסס גם על אמונת המבוגר (אמונה דתית - למשל: האם קיים "העולם הבא"?...) אבל יש לפחות 3 נקודות קריטיות שראוי לגעת בהן:
מי שמת - לא יחיה מחדש (כלומר: המוות איננו הפיך).
כל בני האדם מתים, בסופו של דבר.
יש סיבות רבות למוות (זיקנה, מחלה, תאונה, מלחמה...).

תראי דיאלוג מסוים שקראתי לאחרונה, בין אם לילדה בן ה - 4, בעקבות מות הסב:
דני (4): אמא, איפה סבא?
אמא: סבא מת.
דני: מתי הוא יחזור מלהיות מת?
אמא: הוא לא יחזור לעולם.
דני: אז איפה הוא עכשיו?
אמא: הגוף שלו בקבר, באדמה.
דני: ולמה את לא מוציאה אותו? (הערה שלי: השאלות קשות. ברובן הן מעידות על קושי בהבנה ברמה הקוגניטיבית, של מושג המוות. האם עונה לפי מה שהוא שואל ולא "מסובבת" את השיחה - זה יוצר הבנה ומפחית חרדה.)
אמא: כי הוא כבר מת, וגם בחוץ הוא לא יוכל לחיות.
דני: אז לא נשאר ממנו כלום?
אמא: הזכרון שלו חי בלב שלנו (הערה: זה מה שנשאר ממנו! וזה הרבה מאד...)
דני: ולא קר לו כשיורד גשם?
אמא: מי שמת לא מרגיש שום דבר. לא קר לו, הוא לא שומע, הוא לא רואה, הוא לא מרגיש, הוא לא חי...

מילות סיום - אני רוצה להתייחס לחרדה שהביע ממותו שלו ("אני אוהב את גן עדן אבל אני גם רוצה להיות איתכם"):
הפחד הגדול ביותר שמביעים ילדים שנפגשים במוות הוא ממותם של המטפלים בהם, וממותם שלהם.
הפסיכולוגית פרנסואז דולטו מציעה לענות לילד על השאלה: "מתי נמות?" בתשובה: "נמות כאשר נפסיק לחיות", או, כשהילד שואל: "מתי אמות?" לענות: "אתה תמות רק כשתגמור לחיות". לתגובה הצפויה של הילד: "אבל עוד לא גמרתי לחיות!" אפשר לענות: "אתה רואה, עוד לא גמרת לחיות, ולכן אתה לגמרי חי!"

המסר החשוב ביותר שניתן להעביר הוא מסר של שמירה על עצמו. ניתן לדבר איתו ולומר מה אנו עושים כדי לשמור על עצמנו: אנו נוהגים בזהירות במשחקים, לא מתקרבים לכביש סואן, ועוברים במעבר חצייה, אנו מטפלים בעצמנו כשאנו חולים - הולכים לרופא ולוקחים תרופות, אנו עושים ספורט, אנו אוכלים אוכל מאוזן...

בהצלחה!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

שרון,
דברי טעם, ללא ספק!
אין לי מספיק מילים להודות לך - בהחלט איישם.

תודה רבה רבה ושבת שלום
[URL=http://www.glittergraphictext.com]

שמחה לדעת שסייעתי.
בהצלחה!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il