שאלה על היסטריה - הריון ולידה

מירי יקרה!
אני שמחה לראותך כאן! הרשי לי לברך אותך שוב בברכת מזל טוב ענקית, רב אושר ונחת וגידול קל - להולדת שושי הקטנה (בירכתי אותך גם בשרשור שפתחת בפורום, לא ראית...). מי יתן שתרווי מזו הקטנה רק רגעים קסומים וגידולה יהה על מי מנוחות...
ולענייננו:
כאשר אני קוראת את תיאורייך, לפחות שניים מהם (הסיפור עם הפלסטר והסיפור עם המים הקצת יותר מידי חמים) נראים לי כמחשידים לכיוון של רגישות למגע (בעיקר רגישות יתר או לחילופין תת רגישות למגע). אבל חסרים לי עוד פרטים לגבי התנהגותו, עכשיו ואולי בעיקר בתקופות קודמות, למשל בינקות.
הפרטים עליהם הייתי מתעכבת ושואלת לגביהם הם אלו:
האם יהודה זחל? האם היה נראה שהוא מתקשה/נמנע מלזחול כדי לא "להשתפשף" בקרקע?
האם סירב/מסרב לחלוץ נעליים וללכת (לדוגמא) על חול ים, או על הדשא בגינה?
האם העדיף/מעדיף אוכל רך על פני אוכל מוצק, ודוחה מאכלים מתובלים?
האם הוא "תופס מרחק" מילדים אחרים בשיעורי ריתמיקה בגן/ריכוז/הליכה בשורה? האם נראה כאילו הוא "מסמן גבול" בינו לבין חברים לשולחן/למשחק?
האם מגע סביר (לדעתך) נתפס בעיניו כמגע כואב/לא נעים או תוקפני?
התשובה לשאלות אלו יכולה לתת תמונה מעט יותר מובנת לגבי ליקוי כלשהו (אם ישנו) בויסות חושי/רגישות למגע.
יש ילדים כאלו, והם לא מעטים. הדבר ניתן בהחלט לטיפול ולשיפור (ואפילו די מהיר) ע"י אשת מקצוע מסוג: מרפאה בעיסוק. המרפאים בעיסוק מרגילים את הילדים בעלי תת/יתר רגישות למגע אט אט לסוגים שונים של מגעים ומרקמים, טמפרטורות ותחושות עוריות.
מומלץ להגיע לאבחון (בדר"כ אבחונים כאלו נעשים במכונים להתפתחות הילד), מלווים במכתב מפרט מאת רופא הילדים המטפל שלכם, שלו תספרי את אשר סיפרת כאן, וסיטואציות נוספות מחיי היום יום שלכם.

עכשיו, לגבי סיפור הכלב:
קורה, יקירתי. והוא נמצא בגיל "מועד לפורענות" מבחינת פיתוח פחדים מפחדים שונים (דוגמאות? בשפע: החושך, בובות שונות, מסיכות, הרופא, המפלצת מתחת למיטה... ועוד כמה ) ביניהם גם פחד מכלבים.
יותר מאוחר, קיים בהחלט סיכוי שפחדים שונים יישארו ויהפכו לפוביות ולגורמי מצב חרדתי. כדי למנוע את זה, אני ממליצה ללמד את הילד להשתמש בדמיון, ככלי לשליטה עצמית. הדמיון הוא אכן כלי חשוב בשליטה עצמית. לילדים יש דמיון עשיר והוא יכול לעזור להם להתמודד מול קשיים מגוונים.
דוגמא קטנה: אם ילד פוחד ללכת לבדו, ניתן ללמד אותו לדמיין שהוא סופרמן, וכל הסביבה מפחדת ממנו, כי הוא גיבור וחזק.
למה ילדים יכולים להשתמש בדמיון ככלי רב עוצמה כל כך? כי ילדים מחוברים לעולמם הפנימי הרבה יותר מאשר רב המבוגרים (לפחות אלו שאני מכירה...), שמחוברים יותר לעולם המציאותי. מעבר לזה, ה"אני" של הילדים גמיש עדיין, ומאפשר להם להחליף זהויות ותפקידים יותר מאשר עושה זאת המבוגר. מלבד זאת, בשל העובדה שלילדים חסרים עדיין פתרונות רציונליים לקשיים, הם מגייסים פתרונות שבדמיון.
את מספרת על מספר קשיים בהתמודדות עם יהודה, וכדוגמא את מספרת על הפחד מכלבים. האם את חושבת שאת יכולה לעזור לו למצוא את הפתרון הדמיוני שלו? כצעד ראשון, אני חושבת שאת יכולה להיות שותפה לחיפוש של פתרון שכזה. את יכולה לכוון אותו לדמיון כדרך לעמוד בקשיים ולהעניק לו כלי התמודדות רב עוצמה.
אם אני מתייחסת לפחד מכלבים, הייתי מנסה לבדוק איתו האם הוא יכול, ברגע שהוא רואה כלב מרחוק, לדמיין שהוא:
איש גדול וחזק שהכלב לידו נראה קטן ובלתי מזיק...
בעל כנפיים ו'עף' מעל הכלב...
הכלב הוא כלב צעצוע קטן ופרוותי ובלתי מזיק...
נסי איתו את ההתמודדות בדמיון, וראי לאן זה הולך...

בהצלחה!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

תודה על התגובה המהירהאני לא חושבת שההיסטריה נובעת מרגישות למגע מכיוון שהתשובות לכל השאלות הן לא כאלה, אני חושבת שזה קטע רגשי יותר.
האם יהודה זחל? האם היה נראה שהוא מתקשה/נמנע מלזחול כדי לא "להשתפשף" בקרקע? הוא זחל בלי שום בעיה.
האם סירב/מסרב לחלוץ נעליים וללכת (לדוגמא) על חול ים, או על הדשא בגינה? לא, להיפך, בגינה נח לו מאוד ללכת בלי נעליים
האם העדיף/מעדיף אוכל רך על פני אוכל מוצק, ודוחה מאכלים מתובלים?
אין לו שום בעיה עם מאכלים מתובלים והוא אוהב גם חטיפים פיקנטיים.
האם הוא "תופס מרחק" מילדים אחרים בשיעורי ריתמיקה בגן/ריכוז/הליכה בשורה?
הוא מתחבק הרבה עם חברים ועם האח שלו, כל פעם שהוא רואה חבר/ה ברחוב הוא מחבק אותה, הוא גם מאוד אוהב כשאני מחבקת אותו וגם לתת נשיקות לשושי
האם נראה כאילו הוא "מסמן גבול" בינו לבין חברים לשולחן/למשחק?
מאוד אוהב לשחק עם חברים ואפילו נפגע כשחיים לא מוכן לשחק איתו
האם מגע סביר (לדעתך) נתפס בעיניו כמגע כואב/לא נעים או תוקפני?
לא נראה לי.
יכול להיות שלא הגדרתי את הבעיה נכון.
כל מכה קטנה הופכת להיסטריה.
כל פצע קטן ביד או ברגל צריך משחה במשך חודש שלם עד שזה עובר (מרוב שהוא מתעקש על משחה אני שמה לו וזלין)
כל כתם אדום שיש לו הוא מנפח למשהו גדול ולא נרגע במשך ימים שלמים עד שזה עובר.
עכשיו לגבי הכלב, גיליתי שזו אשמתי שהוא חושב שכלבים נושכים.
כשחיים נושך אותו (או את מישהו אחר) אני כועסת עליו ואומרת לו שאסור לנשוך, רק כלבים נושכים.
ולכן יהודה הבין שכלבים נושכים וצריך לפחד מהם.
אני צריכה כנראה לעשות שינוי בצורת הדיבור שלי...
מירי, אמא לשלושה מדהימים!!!

היי,
טוב לדעת שההתנהגות לא נובעת מקושי בויסות חושי או מרגישות יתר/תת רגישות למגע. זהו הדבר הראשון עליו חשבתי - וטוב שאת מסוגלת לשלול את זה.
נשאלת השאלה מה כן? את מתארת שהכיוון שלך הוא "קטע רגשי יותר".
מה זאת אומרת?
אומר לך כך: בשיח היחסית חדש הן בעולם הרפואה והן בעולם הפסיכולוגי, המילים "גופנפש" הופכות לפופולריות יותר ויותר. בפרט כאשר מדברים על קשייהם של ילדים.
יש ילדים שמצבי מצוקה מיתרגמים אצלם לבעיה פיזית. "הגוף מדבר" במקום בו הנפש לא מצליחה לבטא את מצוקותיה: כאבי ראש ובטן, תופעות שונות בעור (פציעות, שפשופים, עקיצות, שריטות...) ועד לנשירת שיער, קשיי שינה והירדמות - הם רק חלק ממגוון הביטויים הגופניים לקשיים שיכולים לנבוע על רקע רגשי-נפשי.
הילדים שעלולים לפתח בעיה/קושי גופני על רקע רגשי הם ילדים שמתקשים לבטא את רגשותיהם במילים, ואולי אף הסביבה לא תמיד מקשיבה למה שיש להם לומר (ואולי הם עדיין צעירים ושפתם אינה ברורה, ואולי עולם הביטויים שלהם עדיין דל והם מתקשים לשיים את תחושותיהם...)
הפרעה שמתבטאת בגוף (נקרא: "סומטיזציה") היא בעיקרה הפרעת חרדה. היא באה לביטוי בתלונות גופניות, אך אין מוצאים הסבר רפואי (כפי שאת מתארת: כל מכה קטנה היא אסון בסדר גודל של פציעה, חו"ח, כל פצע קטן מצריך משחה במשך זמן רב, גם לאחר שהכאב פסק, כל כתם אדום מתנפח למשהו גדול ומונע ממנו להירגע...).
חשוב לומר שהתלונות הגופניות לא מבוימות. הוא אכן סובל כאב פיזי, שמקורו רגשי.
חשוב לציין שהגורמים להפרעה זו (כפי שכתבתי, נקראת סומטיזציה, כלומר: "הפרעת ביטוי גוף", לחילופין יכולה להיות משויכת ל"הפרעת דימוי גוף") מלווים פעמים רבות בדימוי עצמי ובדימוי גוף פגום, או עיסוק יתר במחלות בתוך מסגרת החיים של הילד. כפי שכתבתי, באופן כללי הסומטיזציה מאופיינת כסוג מסוים של הפרעת חרדה.
כפסיכותרפיסטית התנהגותית קוגניטיבית, אני יכולה להמליץ על
טיפול התנהגותי - שיתגמל את הילד דווקא בעת התנהגות משוחררת מקושי/כאב/סבל על רקע פיזי (כלומר: את עיקר תשומת הלב והתגמול ההתנהגותי ניתן לא בעת הסבל/התלונות הפיזיות, אלא דווקא בזמנים בהם לא מתלונן על סבל ממכה/פצע/שפשוף/שריטה/כתם אדום וכו').
טיפול קוגניטיבי - שיתמודד עם המחשבה הקטסטרופלית שמובילה את הילד לייחס לכל אי נוחות וכאב קטן, משמעות מאיימת.

מקווה שעכשיו עניתי לך בהתאם לשאלתך.
שרון.
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

תודה, אני באמת אנסה ליישם את מה שאת כותבת כאן.
עולה לי כיוון מחשבה חדש:
קראתי פעם קטע על ילדה קטנה בת ארבע שאבא שלה היה מביא אותה לגן כל בוקר והחיאיא היתה יושבת ומחכה לגננת ובוכה עד שהיא היתה מגיעה והיתה אישה אחת שגרה ליד הגן שניסתה כל יום להרגיע אותה והיא לא הצליחה עד שהיא פשוט הבינה שהילדה אמנם בת ארבע אבל היא מאוד בוגרת ויש אחריה כבר עוד ילד ואחר כך זוג תאומים כך שאין לה היכן להוציא את הצורך שלה לבכות ולהיות ילדה קטנה כי בבית היא צריכה להיות ילדה בוגרת וגדולה.
אולי גם אצל יהודה אנחנו צריכים לזכור שהוא בדך הכל עוד ילד קטן ונכון שהוא הגדול שלנו הוא מאוד בוגר, אבל אין לו כל כך הזדמנויות להיות ילד קטן.
אולי בבכי ההיסטרי הוא פשוט דורש את התשומת לב והיחס שמגיע לו והוא לא כל כך מקבל.

מירי, אמא לשלושה מדהימים!!!

מירי, את בהחלט יכולה לנסות ליישם את זה לבד.
אני מניחה שהקטע שקראת הוא מרגש... כי גם אותי ריגש לקרוא את תקציר הדברים...
לפעמים, באמת, אנחנו לא נותנים לילדים שלנו להיות "סתם" ילדים. כאלו שבוכים, שמתקשים להתבטא, שמתקשים לוותר על מוצץ, ובקבוק, וחיתולי, כאלו שמשתטחים על הרצפה באמצע הסופר, כאלו שמפעילים מניפולציות ילדותיות, ורבים עם האחים שלהם כמעט עד זב דם... (כולל סצינות קנאה מטריפות...)... ועוד.
זה לאו דווקא קשור לעובדת האחים הרבים. להרבה מאד ילדים יחידים יש גם קשיים מסוג זה. זה בכלל לא מאפיין צורת משפחה כזו או אחרת, או רמה כזו או אחרת של דתיות.

אבל, אני באמת לא יודעת האם המצב אצל יהודה דומה למצב הילדה בסיפור שהבאת. אני לא יודעת האם ה"בכי ההיסטרי" נובע מדרישה לתשומת לב ויחס, או ממקורות אחרים, שחלקם עלולים להצביע על מצוקה כלשהי (מעבר למצוקה שבתחושה ש"אני לא מקבל מספיק תשומת לב ויחס, דורשים ממני כל הזמן להתנהג כמו ילד גדול ובוגר").
יכול להיות שכן, שהכיוון שהעלית הוא נכון. ויכול להיות שיש פה גורמים נוספים.
תגידי, הוא הולך לחוג/הפעלה בשעות אחרה"צ?
אם לא, ייתכן שיש מקום להתחיל לחשוב על כך (לקראת שנה הבאה), בעיקר חוגים שמתמקדים בהפעלה פיזית לגיל הרך (התעמלות לגיל הרך/ג'ימבורי/התעמלות מכשירים לגיל הרך/קפוארה ודומיהם) ויכולים לחזק את דימוי הגוף שלו, בד בבד עם כוחו הפיזי - עשוי להעניק לו יותר בטחון בהתמודדות עם גופו ועם חוויות הנובעות מגופו.

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il