פורקן כעסים ותיסכולים - הריון ולידה

מקווה שזה בסדר להידחף...

[

נוגוש!
טיפשית?... את?... הלוואי על כולנו...
אבל קצת לא הבנתי...
דבר ראשון: תתחדשו על הנעליים, ועל הדג (ברוך הבא למשפ' אונגר... ).

עכשיו, הבנתי מה שכתבת על נטלי ושבירת הבקבוקים - ואני חושבת שנהגת נכון כשהערת בטון תקיף וכשאת משתדלת לא לתת בקבוקים שבירים מאד...
מה לגבי אמילי?... מה את בעצם שואלת, האם זה "בסדר" שיש לה התקפי זעם (כפי שאת מכנה אותם) פעם עד שלוש פעמים בשבוע?
או מהי הדרך להוצאת כעסים ותסכולים?
ומה באוכל הוא "פן נוסף"?
ומה את "לא כל כך רואה את זה אצל אחרים"?

בעקרון, כפי שכתבת, כעסים ותסכולים הם חלק בלתי נפרד מהחיים ומבריאות (נפשית) בכל גיל. את הדרך לפרוק כעסים ותסכולים לומדים בהדרגה, תוך כדי התבגרות. מאפיין ילדי מאד מובהק הוא ה"פתיל הקצר" - קושי לדחות סיפוקים ("אמא, תרימי אותי עכשיו!!!"), התפרצות כתוצאה מתסכול (אל תסתכלי עלי! תזיזי את הראש!") וכדומה.
וזה בסדר. כפי שכתבתי, זה מאפיין מוהבק של התנהגות ילדית - וכולם חווים את זה, גם אם לא כל כך יוצא לך לראות את זה אצל אחרים...

מה שאת מכנה "התקפי זעם" הוא דבר שנתון לפירוש סובייקטיבי, ולדרך החוויה שלך את הסיטואציה. מכאן, שללא עדות ממקור ראשון (ראייה) של מה שקורה, קשה לי לחוות דעה האם זה "בסדר" או לא...

יש צורך, כמו בהרבה תחומים אחרים - לשים גבולות ברורים להתנהגות, בעיקר ובמיוחד אם היא התנהגות מקשה - עלייך או על הילדה.
עם הכוונה נכונה והכלה של רגשות, גם כעס ותסכול - הילדה תלמד להתמודד עם רגשות אלו בצורה נכונה ותדירות ההתפרצויות תפחת.
כמה עצות ישימות לקיום דיאלוג מפרה ביניכן:
את יכולה לנסות להקשיב - בלי לבקר, לפרש, לקטוע, להטיף מוסר.
לנסות להמעיט ב"קריאת מחשבות ורגשות" - לא לקפוץ למסקנות: "את חושבת ש...", "את מרגישה ש..."
לנסח את מה שאת מבינה בוודאות מדבריה ולחזור על הדברים - "אני רואה שאת כועסת".
אח"כ, את יכולה פשוט להראות לה שהיא מובנת יותר ושהיא יכולה לקבל עזרה רבה יותר אחרי שסיפרה לך דברים שהטרידו אותה.
את יכולה לראות בה שותפה פעילה בדיאלוג: לבדוק איתה אפשרויות שונות ("אני אסיים לקשור את נטלי בכסא הבטיחות, ואז אהיה יותר פנויה להקשיב לך, בסדר?"), להבין את רגשותיה ("אני רואה שאת כועסת"), את דבריה והתנהגותה (הזמיני אותה לספר לך מה מפריע לה - אגב סיפור הבמבה - אולי היא רעבה?...), ולא למהר להסיק מסקנות ("אמילי כועסת ולא מתנהגת יפה"... אולי במקום זה אפשר לומר: "ספרי לי למה את כועסת?" או: "מה מכעיס אותך?")


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

תודה מתוקות

היי שוב נוגוש ,
להלן המבזק:
ילדים בוחרים את ה'קלפים' שעליהם ינהלו "מהפיכות עולם" בדקדקנות, מפני שהם יודעים שאלו הם קלפים מנצחים!
במילים אחרות: כל זירת מאבק שילד בוחר לנהל בה מלחמת עצמאות מול הוריו, היא זירת מאבק שנבחרה מתוך ידיעה (של הילד) שתביא לנצחונו הבטוח.
זירות מאבק לדוגמא הן: האוכל, ההליכה לישון, הקימה בבוקר, צחצוח השיניים, סידור הצעצועים לאחר משחק. כמובן שקיימות עוד זירות כיד הדמיון הטובה, אבל אלו שכתבתי הן הנפוצות בגילה של אמילי.
ועוד מילים אחרות:
אמילי הפכה את האוכל ("את רעבה?", "את רוצה לאכול עכשיו או אח"כ?", "את רוצה קודם לישון ואח"כ לאכול?", "אכלת עוגה בגן? ובגלל זה את לא רעבה?", "אם את לא באה לאכול עכשיו, אין... X!" ועוד כהנה וכהנה...), בסיועך האדיב - לזירת מאבק איתך, שככל הנראה מתגמלת אותה בדרך כלשהי, כי הפלא ופלא - היא מתעקשת להמשיך בה...

ההמלצה החמה שלי:
לסרב לשתף פעולה.
לסרב להכנס לזירת המאבק הזו, ולא משנה בכלל כמה מפתה זה יהיה.
כי אנו יודעות, הרי, שזה יהיה מפתה: יהיו בכי, וצעקות, והשתוללויות, ומניפולציות, והיא תציק לאחותה, ותעצבן אותך עד שגעון... ובכל זאת - את תעשי טובה מאד מאד גדולה לאמילי, לאחותה ולעצמך, אם תסרבי בכל תוקף לזירת המאבק הזו, שהיא תכננה כה בקפידה להכניס אותך אליה.
(במאמר מוסגר: אם משתמע מדבריי שאמילי וילדים אחרים בגילה, המנהלים מאבקי כוחות מול ההורים - הם מפלצות קטנות שכל תכנונם הוא להוריד את עצבי ההורים ביגון שאולה - הרי שזה ממש ממש לא כך. ילדים בגיל זה, ובעצם בכל גיל, הם יצורים שאמורים לעמוד על דעתם וזכויותיהם כפרטים עצמאיים ובעלי זכות לדיעה ומחשבה חופשית מתלות כלשהי, גם תלות בהורים. התנהגויות כאלו הם חלק טבעי מההתפתחות לקראת עצמאות זו, ובגדול - הם תהליך תקין, בריא וטבעי של התבגרות. תפקידנו כהורים הוא ללמד את הדרך הבריאה לעצמאות זו.)

ולהמלצות קונקרטיות בנושא הארוחות, ומה ז"א "לסרב להכנס איתה לזירת מאבק":
אקח את הדוגמא של ארוחת שישי בצהריים, כפי שתיארת:
אמילי חוזרת מהגן, את מציעה פעם אחת:
"אמילי, הכנתי לארוחת הצהריים היום... (לדוגמא: מרק, שניצלים, אורז), אנו יושבים לאכול."
ופה נגמרת ההזמנה לארוחה.
אתם יושבים לאכול, כל אחד מול צלחתו. גם הצלחת של אמילי מוכנה.
מכאן ואילך - זה שלה, ולא שלך.
תבוא לאכול ותצטרף לשולחן? וולקאם!
לא תבוא? זה מה יש.
את יכולה לומר ש"אחרי הארוחה אנו הולכים לנוח קצת, כדי שיהיה כוח ללכת אח"כ לסבתא" - אבל לא יותר.
תבכה, תצעק, תשתולל? - אוקיי. אנחנו יודעות שזה יהיה בהתחלה קשה.

ולגבי ללכת לישון בלי לאכול - את באמת חושבת שמדילוג קליל על ארוחה אחת (וגם 2, וגם 3) - אמילי באמת עלולה להגיע לתת ת****?...
העניין החינוכי והלימודי פה הוא הרבה יותר חשוב - לפחות בעיני.

בהצלחה מותק, ולא להישבר...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il