נוגעת בחשמל - הריון ולידה

מטוווווווווווווווווווווווווורפת על עמיתוש

השקעים בשימוש, אי אפשר לכסות....

"כי אין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא..."
‎

היי ,
קוראים לזה: "בדיקה עד כמה אני יכולה למתוח את הגבולות של אבא ואמא"
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
סתם... לא באמת קוראים לזה ככה, אבל תכל'ס - זה מה שזה.
זה יכול ללבוש כל מיני צורות: למשל, לסרב לשים את חגורת הבטיחות באוטו, לרוץ לכביש הסמוך לגן השעשועים, לסרב לצחצח שיניים, "מלחמות" על זמן ההשכבה בלילה ועוד. בקיצור - כל זירה שמתקיים בה מאבק פוטנציאלי עם ההורים, היא זירה טובה ומתאימה למטרה זו.
וזה בדר"כ מאד מצחיק ומשעשע... את הקטנים .
אותנו קצת פחות, אבל מי בעצם שואל לדעתנו?...

ועכשיו ברצינות:
יש מאבקים שנדונים מראש לכישלון. אלו המאבקים שקצת פחות חשובים לנו, שאנחנו מסוגלים לראות את עצמנו מוותרים בהם, בלי שתפרוץ מלחמת עולם או בלי שיקרה אסון קולוסלי בקנה מידה נרחב.
המקרה שאת מתארת לא שייך אליהם.
המקרה שאת מתארת שייך לסוג המקרים של "יהרג ובל יעבור" - בגלל הסיכון שבהם.
האם היית מסכימה לנסוע לנסיעה משפחתית בלי שהקטנה תהיה חגורה היטב בכיסאה? אני מניחה שלא. אני מניחה שהיית מעלה בדמיונך תרחישי אימה בהם בכל "ברקס" קטן היא מסוגלת לעוף לה לאי שם ולנחות בחזרה על השמשה הקדמית של המכונית.
ובכן - זהו תרחיש אימה - מציאותי לחלוטין לצערנו.
יש עוד תרחישים מסוכנים בעולמנו, ותפקידנו כהורים הוא ללמד את ילדינו להימנע מהם.
איך עושים את זה?
פשוט עושים - כי אין ברירה אחרת.
מראים לה שזה לא מצחיק ולא סיבה לשעשוע. יש סיבות אחרות וטובות להשתעשע מהם - לא הסיבה הזו.
חוזרים ומרחיקים אותה מהסכנה הזו שוב ושוב. ושוב. ושוב.
כאשר ילדים עוסקים בדברים היכולים להעמיד אותם בסכנה ממשית - זו הסיטואציה היחידה (לדעתי) שמצדיקה גם הרמת קול ואמירה המילה "די!" או "מספיק!" בתקיפות רבה ובקול רם.
אין פשרות ואין ויתורים - בדיוק כמו במקרה החגורה באוטו.
אלו הגבולות שלא חוצים אותם, ויהי מה.
זה המקום האולטימטיבי ללמידת כללים וחוקי התנהגות, מלשון: "דבר ראשון - אני לא מרשה לך לסכן את עצמך".
את הכללים וחוקי ההתנהגות האחרים כל בית קובע לעצמו, וטוב שכך (מתי הולכים לישון, איך מתנהגים ליד השולחן, עם מי משחקים, באילו משחקים מותר לשחק, וכו'), אבל כאשר זה נוגע לסיכון עצמי - אין מקום לפשרות (ושוב - זוהי דעתי).
מעבר לזה, שאם השקעים בשימוש ואין אפשרות לכסותם, הרי הסכנה היא אפילו יותר גדולה, כי מדובר על חשמל "חי" וחשוף... תחשבי על כך.

בהצלחה...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

היי שרון,
תודה על התשובה.
ברור שזה גבול אדום וכמה פעמים שצריך נחזור ונזיז אותה מהחשמל.
השאלה שלי היא אם הצעקות וההערות שלי אליה לא מחזקות את ההתנהגות,
והאם את חושבת שהגישה בה אני נוקטת בימים האחרונים של להזיז אותה משם מבלי להגיד דבר (שהרי כבר אין צורך להסביר, הילדה סופר אינטיליגנטית והיא מבינה טוב מאוד שאסור וגם למה - אמרנו לה בערך 17 מיליון פעם) מומלצת.
שורה תחתונה - להמשיך להעיר בחומרה או להתעלם ורק להזיז אותה משם פיזית?

תודה.

"כי אין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא..."
‎

היא בוחנת אתכם - וככל שתגובותיכם יהיו עקביות, זה יהיה רק לטובה.
תגובה שנאמרת בחומרה וחוזרת על עצמה שוב ושוב - מחזקת את אי הסכמתכם להתנהגות הנדונה, ולא מחזקת את ההתנהגות הנדונה.
בנוסף, כאשר אתם רואים ששכיחות ההתנהגות של קרבה לשקעי החשמל הולכת ויורדת - חזקו אותה על כך, זה יגביר את רצונה להתרחק מהשקעים.
במילים אחרות: המשיכו לחזק את המסר של לא להתקרב לשקעים - ע"י "להעיר בחומרה" (מאד יכול להיות שהילדה סופר אינטליגנטית ומבינה היטב בהיגיון שאין להתקרב לשקעים, כי היא שמעה את ההסבר שבע מאות מיליון פעם. לבחינת גבולות ההורים אין, לצערנו, כל קשר לרמת אינטליגנציה ושאר ירקות.).
מאידך - התחילו לחזק התנהגות של אי קרבה לשקעים, כאשר קורית אפילו במקרה ("כל הכבוד עמיתוש!! את יושבת ורואה טלויזיה יפה, ולא מתקרבת לחוטי החשמל!")

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

מקווה שזה בסדר שאני מתערבת
לאמא שלי יש בבטן גור
וכשיגדל נשחק בכדור
גם אם יצא מקומט וקירח,
אנו נאהב אותו עד הירח!!!!!