היי שרון - הריון ולידה

היי זהר ,
השאלות שאלה שואלת, לפחות שלושת השאלות שכתבת כאן, הן שאלות שמרמזות בבירור על חשש שלה מ"לא ידוע" כלשהו ("אם נגיד"..., "אם"...). בגדול - זה אכן תואם גיל. מבחינה התפתחותית וקוגניטיבית (או: 'התפתחות קוגניטיבית') מדובר על גיל שבו מתחילות לצוץ שאלות על ה"בלתי ידוע" - מושג שבגילאים מוקדמים יותר, כלל לא הייתה מודעות אליו (כלומר: היא בכלל לא ידעה שהיא "לא יודעת"...).
מעבר למה שכתבתי, השאלות הללו נראות מעט כסוג של חרדה - אולי מ"היעלמות", אולי תחילת חרדה מהמוות (למרות שאני חייבת לציין שבגילה של אלה מושג המוות בכללותו הוא עדיין מעורפל, ולא קיימת הבנה שלמה ומסודרת לגבי המושג - אם כי ילד יכול להבין שהמושג מתקשר לרגש ה'צער'.). מה שנראה לי - ואני מסתכנת בכך, אך מדגישה שזה מה שנראה לי בלבד, על סמך מה שכתבת - שזוהי אולי סוג של "חרדת פרידה", ומבחינת גיל - תואם ונורמלי.

ייתכן שגם השאלות הללו, המבטאות קיום של איזשהו מתח, לחץ ו"סטרס" וגם ה"טיקים" הם סימפטומים למתח זמני שעובר עליה - בוודאי לקראת הלידה הצפויה, ייתכן שגם עקב המחלות של בני המשפחה והשהות מחוץ לבית. לכן הייתי נותנת לזה עוד מעט זמן, לפני פנייה לבירור מקצועי ומוסמך יותר.

עם זאת, השאלות קיימות - ולא הייתי מתעלמת מהן כרגע, אלא עונה בצורה עניינית וממוקדת - כל שאלה בפני עצמה.
על השאלה לגבי דריסה - זה המקום להעלות שוב ושוב ושוב את החשיבות העליונה שבשמירה על החיים בכלל, ושמירה על חוקי התנועה והבטחון ברחוב ובכביש בפרט.
להסביר לה שוב ושוב שעליה לתת יד למבוגר שאיתה בזמן הליכה ברחוב, בזמן חציית כביש, ולהביט ימינה ושמאלה, לא ללכת לבד, וכו'. הסבר הגיוני ומלמד על החשיבות וההגיון המסתתר מאחורי השמירה על החוקים יענה על ה"חור השחור" שכנראה קיים אצלה ומשמש כרגע כ"לא ידוע" המפחיד המתבטא בשאלה: "אמא אם נגיד יבוא אוטו וידרוס אותי ואת אורי?" - הסבירי לה שחוקי הבטיחות בדרכים מורים למכוניות לנסוע בכביש, ולאנשים להלך במדרכה. אם הולכים במדרכה, נותנים יד למבוגר וחוצים את הכביש רק במקום בטוח (מעבר חצייה) תוך נתינת יד - הסיכוי שיקרה מצב של דריסה הוא קטן מאד...

על השאלה לגבי "היעלמות האדמה" - אולי היא ראתה פרסומות לגבי רעידות אדמה, או נחשפה לדיבורים בנושא?...
בכל מקרה, גם כאן - הייתי מספרת לה על כללי הבטיחות וההתגוננות, ומציינת שאנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להגן על עצמנו (וזה תמיד! מסר מאד טוב שאפשר, ניתן ורצוי להעביר הוא מסר של שמירת החיים מתוך חשיבות עליונה) - ובמצב של 'רעידת אדמה' אכן יכול לקרות מצב בו נרגיש קצת חוסר יציבות, אך תודות לאמצעי הזהירות והבטיחות, כנראה לא יקרה יותר מכך - ובוודאי שלא יקרה מצב בו "האדמה תיעלם ואנחנו ניפול" - פשוט משום שמצב כזה לא יכול לקרות.

על השאלה "אם ינעלו אותנו בגן ולא יהיה לנו מפתח" - הייתי עונה בשיתוף עם צוות הגן - הגננת/הסייעת. ז"א, הייתי משתפת את אשת הצוות בגן שאלה מרגישה בנוח איתה, ומספרת לה (בנוכחות אלה) ש"אלה חוששת שינעלו את הילדים בגן ולא יהיה להם מפתח"... - התשובה בוודאי תהיה שלא יכול לקרות כזה מצב, משום שמוודאים היטב שכל הילדים הלכו הביתה, ואז הגננת/הסייעת נשארות עוד קצת בגן ורק אח"כ הולכות הביתה, ואז יש גם את השומר שהולך רק אחרי שכולם כולם הלכו, והוא זה שנועל את שער הגן... לוודא שהיא יודעת שיש כמה וכמה אנשים (מבוגרים) שהולכים הביתה רק אחרי (ולעיתים - הרבה אחרי) שמוודאים שכל הילדים כבר הלכו ולא נמצאים בגן.

זהר, חוסר בטחון שכזה יכול להיות, כפי שכתבתי לך, תגובה מקומית/זמנית למצב של מתח וסטרס, כפי שאתם חווים בזמן האחרון. במקרה הזה, ראוי להתייחס לשאלות בצורה עניינית וממוקדת - כפי שכתבתי לך.
זה גם יכול להיות סימפטום לדבר מורחב יותר - אבל את זאת ניתן יהיה להתחיל לבדוק רק אם גם בחלוף התקופה המתוחה יחסית הנוכחית, סימפטומי הלחץ יישארו - ואף יורחבו.

בינתיים, התחילי בהתייחסות עניינית ורצינית לשאלות שהיא מעלה. בהחלט הייתי מתחילה משם.
בהצלחה

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il