שרוניייייייייייייייייייייייי - הריון ולידה

שרוני
שחכת אותי

יקירתי!
אכן, זמן רב...
ידעתי שאת מתמודדת עם לא מעט בכלל... , וכל כך מצער לקרוא... תשתדלי להיות חזקה, למרות שנדמה לי שבמצבים כאלו אין כ"כ מקום ל"השתדלות"... זה פשוט קורה, אז אנחנו מחזיקים מעמד, קצת בלית ברירה...

"עומד ופניו בחלון,
אבא, כמו איש בודד,
עומד ופניו לחלון - ורק הגב רועד,
ובשקט שומעים אנקות - זה מפחיד ומוזר...
גם אבא יודע לבכות?" (טפר, י., למה אבא עצוב. בתוך: רגע שקשה לשכוח, ק. מאוחד, תל-אביב, 1982)
קשה מאד לילדים לעמוד מול כאב, חולשה או חוסר אונים של ההורים. ההורה שמהווה משענת, שמדומיין ככל יכול (בוודאי לאחר כל מה שעברו עידו ונועם מבחינה משפחתית) - אמור להיות חזק ומתמודד. ויש רגעים בחיים שבהם גם להורה קשה, ואפילו קשה מאד.
הנטייה הספונטנית שלנו היא לנסות להסתיר מהילדים מצב שכזה, מתוך מחשבה שהם יתקשו מאד להתמודד איתם, וכפי שאת בעצמך כתבת: "נכנסת ומכניסה את עידו לחרדות בנושא"...
לפעמים, דווקא מתוך מתוך רצון לגונן אנחנו עלולים להקשות. לילדים יש חיישנים עדינים ורגישים מאד, והם הראשונים לקלוט מצבי מצוקה. גם אם אנו לא אומרים או מבטאים לידם דברים גלויים וברורים, הם בכ"ז חשים את המצוקה.
כיוון שהתעלמות מהבעיה לא מקילה ואף עלולה ליצור בעיה נוספת, ומכיוון שלא ניתן להסתיר מילדים מצב מצוקה מתמשך - אין ברירה, אלא לשוחח איתם על מה שקורה.
ההסבר צריך להיות באופן כזה שנועם תבין, בשפה שלה, ובאופן שמשאיר מקום לתקווה (מבחינה זו, טוב למשל מה שאמרת לה, ש"רק אנשים מאד מבוגרים או מאד חולים מתים" - מבחינה זו שלא תחשוב ש"כל האנשים הזקנים מתים").
כשהיא שואלת שאלות מפורשות, יש לענות עליהן, ולא לפטור אותה באמירה כדוגמת: "את קטנה", "את לא תביני" וכד'.
על השאלה "האם סבתא תמות?" יש לענות בסגנון של "אנחנו לא אלוהים שיודעים לנבא, אבל אנחנו דואגים מאד".
חשוב להתאים את התשובות לשאלות, למה שמעסיק אותה. ההתעניינות שלה והדאגות שלה הן אלו שיכתיבו את אופי התשובות.
ולסיום:
כשמת אדם שהיה קרוב ומוכר לילד, אין להסתיר את המידע ואין להרחיקו מהבית (יש כאלו שנוהגים להרחיק ילדים קטנים ממקום ישיבת אבלים. לדעתי אין זה נכון לעשות.). יש לאפשר להתאבל בדרך שמתאימה לילד, שהיא לעתים שונה מהדרך שמכירים המבוגרים.
יש להבין, שתפיסת מושג המוות היא תפיסה קשה, שלעיתים אורכת שנים. בכל שלב בחיים נוסף רובד אחר בהפנמה ובהשלמה. הבנה חלקית אכן קיימת כבר בגיל הרך, אך הבנה מלאה היא תהליך ממושך שנמשך שנים - שתלוי בשלב שבו נמצאים בחיים, בניסיונו של הילד ובמה שמשדרת לו הסביבה.
אני בעד חיפוש הזדמנויות לשוחח על הנושא, כיוון שהשלמה עם מותו של אדם קרוב מושגת רק במהלך דרך ארוכה ומפותלת...

צר לי כל כך יקירה...
את מוזמנת לפנות, תמיד.

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

שרון
תודה על תשובתך, הצלחת לסדוק לי כמה חומות גם לגבי שאולי דרך ההכחשה טובה להמשך תיפקוד תקין אך בסופו של דבר כנראה לא הדרך הנכונה, אלא הדרך להתמוטטות נפשית.
יש אולי איזה ספר לילדים שיכול להמחיש ולהעביר להם את הנושא בשפה שהם מבינים?

ספר יחסית חדש (נמצא על המדפים כשנה) הוא: "סבא טס בחללית" / מאת שוש כרמל.
זה ספר שכתוב בשפה פשוטה ומובנת, ומפגיש את הילד עם חווית מות דמות קרובה (הסבא), תהליך האבל ולבסוף ההשלמה. לדעתי - ספר מומלץ. חפשי בצומת ספרים/סטימצקי.


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il