איך להגיב? - הריון ולידה

היי מותק ,
האם עידן מדבר? הכוונה היא: האם עידן יודע להעביר מסרים ברורים אליכם, ונראה די בטוח שהמסרים שלו הובנו - והאם אתם יודעים לפרש נכונה את מסריו ומגיבים עליהם בצורה עניינית?
זה יכול להסביר את (חלק מ)תסכוליו שמביאים להתנהגות האגרסיבית.
אני רוצה להסביר:
את מסבירה יפה ש"הוא נושך/מרביץ כשהוא מתוסכל". אני מסכימה איתך לגבי התסכול.
תחושת תסכול היא תחושה שקשה לקטנים להתמודד איתה.
אך, החוויה המתסכלת לא נוצרת ב"חלל ריק".
מה קורה בסיטואציות שמביאות את עידן לסף תסכול כזה שהוא מוציא את תסכוליו בצורת פגיעה עצמית (נשיכה) או הכאתכם?
נשמע לי ש"משהו" בתקשורת ביניכם קצת קטוע...
קורית סיטואציה כלשהי ביניכם, סיטואציה שמתסכלת את עידן מאד - כנראה שמעורב בזה איזשהו "קצר בתקשורת". בסופו של דבר, אתם מתייחסים רק לתוצאה הסופית שהיא: יציאת התסכולים בצורת פגיעה עצמית או התנהגות אלימה, ואז - אתם אוסרים על ההתנהגות האלימה והתוקפנית או מתעלמים ממנו.
ואז עידן רודף אחריכם...
נשמע שעידן מרגיש (ובצדק...) שאין כ"כ התייחסות למצב המתסכל (עבורו), אלא רק לתוצאה הסופית שהיא ביטויה החיצוני של תחושת התסכול הפנימית - אלימות ותוקפנות.
יקירתי,
אני חושבת שיש מקום לבחון יותר לעומק מהן הסיטואציות, מה מהלכן, מתי הן קורות, באילו נסיבות, מה תגובותיכם לעידן ומה מביא אותו בסופו של דבר להפניית התוקפנות הזו כלפי עצמו.
זה בהחלט יעזור לכם להבין מה מתסכל אותו, וללמוד (וללמד אותו) איך להקל עליו את תחושת התסכול ולהפנות אותה לאפיקים פוגעים פחות ומלמדים יותר.
אני כן רואה סיבה טובה "להתעמק" בבחינת הסיטואציות הללו משום שבאופן כללי, כאשר תוקפנות של ילד מופנית כלפי עצמו, הדבר עלול להיות בעל פוטנציאל לנזק - משום שהפנייה כזו כלפי פנים אינה מאפשרת פורקן (חיצוני) של רגשות הרסניים.
אם את רוצה, כתבי לי על סיטואציה אחת כזו שהסתיימה בנשיכה חזקה שלו את עצמו, ונראה כיצד ממשיכים.

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

עידן מדבר מדהים לגילו

לא "חפרת" בכלל, ולהיפך - הוספת פרטים חסרים.
אני מצטרפת לדעתך שהאחיין מהווה מעין "דמות לחיקוי" (הוא אוהב אותו, הם קרובים גיאוגרפית, הם מתראים הרבה ואוהבים לשחק ביחד, עידן חשוף לצורת ההתנהגות כלפי האחיין), ו"חינוך לקוי" שחשופים אליו - תמיד יהיה.
בין אם זה בתוך המשפחה, או במסגרת הגן, או במסגרת הכיתה בבית הספר, או בבילוי בגן השעשועים אחרה"צ, או בג'ימבורי או בכל מקום אחר שאליו אנו הולכים עם ילדינו.
אין כ"כ מה לעשות עם זה, זה המחיר של חיברות פתוחה ומאפשרת. לצד יתרונותיה הרבים קיים גם הסיכון הקטן שילדינו ימצאו להם מודל קצת פחות "חינוכי" לחיקוי.
עדיין - את תחנכי את ילדך כראות עינייך. את תעירי כשצריך, תאסרי על דברים שראויים לאיסור בעינייך ולא תיכנעי למניפולציות מסוגים שונים.
וגם אם זה גורם לתסכול לעידן - יש תסכולים שהם "בריאים" ובונים.
כמובן שיש גם תסכולים הרסניים, כפי שכתבתי בתשובתי הקודמת כאן.
זה בדיוק המקום בו יש לראות איך מנתבים את תסכוליו של עידן לכיוונים הבריאים והבונים, ולמזער נזקים. כפי שכתבתי, נשיכה עצמית גורמת לנזק, ולכן יש לראות איך מנחים אותו מה ניתן לעשות במקום.
אני שוב חוזרת על מה שאני כותבת תמיד:
אין מקום רק לאסור. בכל מקום בו אוסרים על התנהגות מסוימת, יש לומר באופן ברור מה כן מתירים.
אז, ככה, נתחיל מההתחלה:
התוקפנות אותה מבטא עידן נראית לי כתוקפנות שהיא דרך להעביר לסביבה מסרים שליליים. במהלך שנות הגדילה עלולה להתפתח תוקפנות מסוג כזה. זוהי תוקפנות בתגובה לתסכול, לקנאה, לרגשות של קיפוח. התוקפנות הזו מעבירה מסר של "זה לא נעים לי", "אני מרגיש רע", "אני מרגיש מקופח". ישנם מקרים בהם התוקפנות מעבירה צורך פשוט למשוך תשומת לב.
יש לתת מסרים עקביים וברורים של מה מותר ומה אסור. זה נכון לגבי הבית, הגן, בית הספר (בהמשך), משחק חברתי וגם לגבי אותו אחיין. מסר עקבי וברור יופנם בסופו של דבר, ויפחית ניסיונות (כפי שקורה כיום) לבדוק את הגבולות.
חשוב גם ללמד שתוקפנות אינה משתלמת, ושהוא לא מקבל "זכויות יתר" כי אתם נבהלים מההתפרצויות שלו ולא רוצים "להתעסק" איתו כדי שלא ינשך ויכה.
חשוב להמשיך ולהשתמש יותר בתקשורת מילולית ובגילויי אהדה לעידן וכמה שפחות ב"הורדת הוראות" בלי הסבר.
להרחיב טווח התגובות האפשריות בהתמודדות עם קשיים - ככל שיהיו יותר דרכי התמודדות, כך יגדל הסיכוי שהתוקפנות תתמתן. בעיקר הכוונה היא לשימוש בשפה כדי לבטא רצונות וכדי לפרוק כעסים.
בהמשך לסעיף הקודם: לא להיבהל ממילים שמבטאות רגש תוקפני. יש לאפשר פורקן של רגשות, גם אם הדברים נאמרים בכעס.
יש לחזק את המנגנונים הבולמים והמרסנים - לעודד התאפקות ע"י לימוד שיטות המלמדות כיצד לא להגיב באימפולסיביות, למשל: לספור בלב (אפשר גם עד 3...), לומר לעצמי "אל תנשך/אל תרביץ"... כמו"כ, חיזוק הדימוי העצמי והדימוי הגופני תורמים ליכולת השליטה על דחפים.
חשוב למפות מצבים שמעוררים תגובות תוקפניות (ואני רואה שכבר התחלת לעשות את זה): עייפות או רעב... ולנסות למנוע במידת האפשר. אם ניתן להימנע ממצבים אלו, מה טוב, ואם לא לגמרי - לפחות ניתן לעשות הכנה כדי שידע איך להתמודד עם התסכול - ניתן יהיה למתן את תגובותיו התוקפניות.


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

ותודה על ההתעניינות
יהיה בסדר

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

המנטרה שלי בדר"כ כשהוא מרביץ לנו היא " גם כשכועסים לא מרביצים"
אני אנסה באמת לנתב את זה באופן קצת יותר מעשי
למשל, אני רואה שאתה כועס כי XYZ ולהציע לו פעולה אחרת במקום מה שהוא רצה לעשות למשל בוא נצא אל בוטש (הכלב) במקום לטפס אל החלון
עוד דבר שלא ציינתי שהוא עושה זה לטפס על הספה ולעבור לצד השני (לקפוץ)
בגלל זה העברנו את הספה שלא תהיה ליד החלונות אבל עדיין זה מסוכן