ריפוי בעיסוק - הריון ולידה

שכחתי לציין שסמדר ביישנית רק כשהיא צריכה לדבר בפני קבוצה, לעומת זאת היא מאוד חברותית ופתוחה עם ילדים בגן ויש לה המון חברות

היי ליא
וואו! המון שאלות למרפאה בעיסוק... מקווה שיהיו לך תשובות מספקות.
תראי, אני חושבת שהעבודה עם איש מקצוע מסוג מרפא בעיסוק היא עבודה יעילה ומביאה לתוצאות מהירות. חלק מהעבודה איתו/ה, תתבקשו ליישם בבית (במשחקים ועיסוקים שתלמדו ליישם בבית בצורה מיטבית) וכך ההתקדמות תהיה אף מהירה יותר.
לא אוכל לנקוב ב"זמן" שבו צפוי שיפור (ניכר?...), אבל אני חושבת שטווח זמן של כחודש הוא טווח זמן סביר כדי להתחיל ללמוד על שינוי לטובה, והתקדמות ביכולותיה של סמדר. אחזיק אצבעות לאורך כל הדרך
לגבי המספריים: גם אני שמעתי את השמועה על מספריים מיוחדים לילדים/אנשים שמאליים.
ראי כאן: www.azarim.org.il
לגבי שלבי ההתלבשות: אני יודעת מידע אישי שקשירת השרוכים מגיעה מאוחר יותר.
ראי מה כותבת ד"ר עדנה כצנלסון:
"סולם ההתפתחות של מיומנות ההתלבשות:
בגיל 3: הילד מסוגל לנעול נעליים ללא שרוכים ולפשוט בגדים באופן עצמאי. לרכוס ולפתוח כפתורים גדולים קדמיים, ללבוש מכנסיים ולפתוח רוכסן.
בגיל 4: לפשוט חולצה, לגרוב גרביים ולנעול נעליים. להשחיל חגורה ללולאה.
בגיל 5: ללבוש בגדים באופן עצמאי, ללבוש מכנסיים בכיוון הנכון, לקשור קשר ראשון בשרוכים."

2 ילדיי הגדולים שרכו שרוכי נעליים בצורה שלמה רק בגיל 5.5.
אורי, שהוא בן 4 כעת, מתלבש לבדו, עדיין לפעמים החולצה והמכנסיים בכיוון ההפוך, ונועל סנדלים. שרוכי נעליים הוא בוודאי עדיין לא שורך לבדו.

ולגבי שאלתך האחרונה: התיאור קצת מזכיר "חרדה חברתית".
זוהי תופעה כלל לא נדירה. מבין הסובלים מחרדה (או פוביה) חברתית, יש כאלו שחווים חרדה בתגובה למצבים חברתיים, שמפריעים להם בחיי היום יום. אחרים סובלים מפחד ספציפי יותר, למשל: לדבר בפני קהל.
פרט לתסמונת קיצונית זו, יש גם אנשים (וילדים!) ביישנים שקשה להם לבטא את עצמם בחברה או להיות באינטראקציה חברתית, בעיקר בקב' גדולה או לא מוכרת.
בעבר חשבו שחרדה חברתית היא תוצאת שגיאות בתהליך החינוכי. כיום סוברים שקיים מרכיב גנטי של ביישנות.
הדרכים העיקריות לעזור לילד עם חרדה חברתית הן:
לתכנן חשיפה הדרגתית לאנשים, תוך מתן תמיכה.
לעודד מפגשים חברתיים כבר בילדות.
לא לבקר (להעביר ביקורת) את הילד.
לא להשוות לילדים אחרים,
ולא להדביק תווית של "ביישן".
לנסות לעבוד עם הילדה במשחקי תפקידים שבהם היא תגבש דרכי תגובה לגירויים חברתיים שמפחידים אותה.
דברי עם הגננת ויידעי אותה על כך שאת מכירה את הבעיה ויודעת שהיא קיימת.
תכנני עם הגננת חשיפה הדרגתית לחברה ולפעולות חברתיות תוך מתן גיבוי וחיזוק לסמדר.
בהצלחה בכל ושהמפגש עם המרפא/ה בעיסוק יהיה מוצלח!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

הי שרון ,
תודה על התשובה
כפי שכתבתי סמדר מאוד חברותית ואהובה על הילדים בגן, יש לה הרבה חברות והיא משחקת איתן מקסים
אני רוצה לחדד את דבריי שהתכוונתי שהיא מתקשה לדבר לפני הילדים כשהגננת עושה מפגש -שיחה קבוצתית (את יודעת כשכולם יושבים בחצי מעגל) ומדברים על נושא מסויים
או כשהגננת שואלת את הילדים שאלה, סמדר לא תענה גם אם היא יודעת את התשובה
,גם אני ביישנית ויש סיטואציות שממש קשה לי עם זה- ראיונות עבודה למשל
למרות שככל שהשנים חולפות זה כבר פחות ופחות, אבל אני זוכרת את עצמי שעד גיל 10 בערך לא השתתפתי אפילו פעם אחת בשיעור, אח"כ כבר נהיה יותר קל.
אז כנראה שיש מרכיב גנטי , מלבד לתת חיזוקים חיוביים עוד ועוד ,יש טיפול מקצועי כדי להעלות לילד את הביטחון העצמי? אני שואלת כי במרכז הלמידה יש הרבה אנשי מקצועי כמו למשל פסיכולוג ילדים, קלינאי תקשורת, מרפאה בעיסוק ועוד ועוד, אז אולי אני הוכל להיעזר בהם גם לעניין הזה...

היי ליא
הבנתי גם כשכתבת מקודם, במה מדובר.
אכן... זהו סוג של חרדה חברתית, ואכן - היא נפוצה בילדות, ואכן - לא מחייב שהמצב יישאר כך גם בבגרות, אם כי כפי שכתבתי וכפי שאת רואה בעצמך - המרכיב הגנטי משחק תפקיד נרחב.
לגבי טיפול מקצועי:
לפני שאענה, אני רוצה להסב את תשומת ליבך לעובדה שסמדר כנראה, לפי תיאורך, מתקשה מעט במוטוריקה עדינה. הפעילויות שנעשות בגן, כוללות פעילויות רבות (משותפות וגם לבד) המערבות עיסוק במוטוריקה עדינה.
מאד ייתכן שגם בשל התקשותה בפעילויות אלו - היא מעדיפה להתבודד לעתים, ונראית כביישנית וכחסרת בטחון.
הייתי בהחלט מתחילה עם הריפוי בעיסוק. זה נראה לי כרעיון נהדר להתחיל בזה, ולהתקדם לפי התקדמותה בפן זה.
לגבי "טיפול ממוקד כדי להעלות לילד את הבטחון העצמי" - אצל ילד, וגם אצל מבוגר, טיפולים אלו כוללים באופן נרחב את החלק ההתנהגותי מתוך ה"טיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי".
קיים יישום נרחב בטיפול של טכניקות כגון חשיפות (במציאות ובדמיון), משחקי תפקידים, טכניקת ה"הצפה", כשכל אלו מלווים בלמידה ויישום של טכניקות הרפייה.
איני מכירה פרוטוקולים טיפוליים שכאלו לילדים מתחת לגיל 9-10.
בגיל 4, זה לא ניתן ליישום ולא מביא לתוצאות, אלא בעל פוטנציאל להגברת החרדה דווקא...
ה"טיפול" בגיל זה מתמקד בדברים שכתבתי לך, ורצוי שיישאר שם.
עם זאת, התייעצות אישית עם איש מקצוע מסוג פסיכולוג ילדים הוא תמיד רצוי בעיני, במיוחד כשמגיעים למקום מרובה אנשי מקצוע כמו "מרכז למידה"...
בהצלחה מותק

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T