בעיית התהנהגות של הילד - הריון ולידה

גבולות חייבים להציב גבולות

נגיד בחוץ שהוא רץ תזהירי אותו שאם יעשה ככה תלכו הביתה
במידה וממשיך לקחת אותו הביתה אז הוא יבכה ויצרח כמה פעמים כאלה והוא ילמד שאם עושים משהו יש לזה השלכות

אני דוגלת בשיטה של הסברים להסביר ולהסביר תנסי להסביר לו שהוא רגוע מה עושים ומה לא עושים כל הזמן לטפטף לו את זה
הם לומדים בסוף אבל חייבים להיות עקביים איתם

לגבי השינה היה לי את זה עם שחר עד שהפסיק לישון צהרים ביום שהוא הפסיק לישון צהרים התחיל ללכת לישון ב 8
*************************

שומרני אל מיצר רע
הגן עלי מכל צרה
שמור אהוביי ובני עמי,
ושמור עלי גם מעצמי

היי ספטמבר ,
מה שלומך?... (חוץ מגיל שנתיים, שהוא... נו... התמודדות)
אני מסכימה עם קודמתי לגבי גבולות.
אני לא כ"כ מבינה מה ז"א: "ליאמי פשוט לא מקשיב", ו"אני מנסה ללמד אותו שאסור לעשות את זה"...
לא הבנתי מה בדיוק את עושה, חוץ ממה שכתבת לגבי הבית, שכשהוא עושה משהו אסור - את "שמה אותו בחדר לעונש לשניה"...
תראי, בגדול, כנראה יש שם משהו שלא עובד.
הרי מטרתנו ב"ענישה" היא בעצם ללמד את הילד שעל ביצוע מעשה אסור - יש השלכות, שליליות עבורו.
זוהי המהות של העונש - גמול שלילי על מעשה אסור.
ופה, ממה שאת מתארת, המסר הזה פשוט לא עובר בינך לבין ליאם.
את מתארת יפה שכשהוא עושה משהו אסור, את מנסה ללמד אותו שאסור לעשות את זה, והוא "שם עלייך פס".
המסר שאת מנסה להעביר צריך להיות: ברור מאד, חד משמעי, לא משתמע לשתי פנים, וגורר אחריו השלכות שליליות עבורו (זהו ה"עונש").
מתיאורך לגבי תגובתו, שהוא "פשוט שם עליי פס-עושה את עצמו לא מקשיב,לא שומע ולא רואה.." - אני מבינה שמשהו בינך (שמעבירה את המסר) לבינו (כקולט המסר) - אינו "עובד" נכון.
חזרת המעשים האסורים שוב ושוב, ותחושה (שלך) שהוא "שם עלייך פס" הם מדדים המראים שכנראה שיטת הענישה (או הלימוד) שלך אינה אפקטיבית ויעילה.
יקירתי, זה בהחלט יכול להיות סממן של גיל שנתיים, אני מסכימה לגבי זה.
אבל, עם זאת, באם לא תקני לו כעת דרכי התנהגות (לפחות בנושא של בטיחות - לא לרוץ לכביש למשל) יותר בטוחות או נוחות לכל בני המשפחה - ההתנהגות ה"אסורה" תמשך גם הרבה אחרי גיל שנתיים, וככל שיעלה הגיל, כך יהיה פחות קל להפסיקה, ולהחליפה באחרת.
לגבי מה לעשות, כפי שכתבתי, כנראה שמה שאת עושה כרגע אינו יעיל.
קשה לי לייעץ בנושא כזה מכאן, משום שיש צורך לצפות בזמן אמת על התנהגויותיו, תגובותייך אליהן, ותגובותיו כלפייך כשאת אוסרת עליו משהו או מנסה להענישו. רק לאחר תצפית שכזו, ניתן יהיה לפתח דרכי התמודדות נוספות/שונות העונות על הצורך ללמד אותו את האיסורים וההיתרים שלך כלפי התנהגויותיו.
(אולי ללכת/להביא הביתה הדרכת הורים?...)
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

עם ליאמי קיימת אצלי בעיה כזאת...
אהה כששמתי את ליאמי בפעם ראשונה בגן,הוא עבר שם די דברים קשים ,
כמובן היו לי רק תחושות,הוא כל הזמן היה חוזר עם נשיכות,טוסיק אדום,אלרגיות בעור,היה מושך לעצמו בשיער,צועק בלילה וכמובן נושך ולא רוצה בשום אופן להגיע לגן,היתי בטוחה שזאת רק אני כי כולם אמרו שככה זה כששמים ילד בגן, אחרי חודש כבר העברתי אותו לגן אחר עדיין לא יכלתי להעביר יום בלי לדאוג,וחשושותיו לא היו לששווא,(לא יודעת אם שמעת לגבי פרשת הגננת שברחה עם מיליונים בגן באזור אך אני הייתי מההורים שנפגעו בעקיצה) ואז יום אחד באתי לגן החדש ואחת האמהות כשראתה את ליאמי אמרה הנה הילד הקשור כששאלתי במה מדובר
הבנתי שהיו קושרים את הילד באופן תמידי בכסא כי הוא היה בלאגנסט

היי שוב ,
קודם כל - לעכשיו, ולהבא: לגמרי לא מסכימה לגבי האמירה ש"ככה זה כששמים ילד בגן"!
ילד, גם אם הוא לראשונה בגן, גם אם הוא לא מכיר אף אחד, גם אם הוא בתקופת הסתגלות קשה, לא אמור לחזור הביתה עם טוסיק אדום, אלרגיות בעור, למשוך לעצמו בשיער, לצעוק בלילה, ולא לרצות בשום פנים ואופן להגיע לגן.
צירופם של כל אלו יחד מהווה עדות לכך שממש ממש לא טוב לו שם. וכנראה שהאינטואיציה שלך צדקה - והעברת אותו גן.
ועוד את ממשיכה ומספרת שהילד חווה קשירה!!!!!! אני מזועזעת. זוהי התעללות לכל דבר ועניין - וחמורה ביותר. האם התלוננת? האם חשבת להתלונן?
חד משמעית: גן שמיישם "שיטת חינוך" לילדים "בלגניסטים" בקשירה לכיסא, הוא גן שאינו ראוי להמשיך ולהתקיים. פשוט מאד
אותי זה מכעיס מאד.

ומכאן, את מספרת על קשייך להציב גבולות, ואני מוצאת את עצמי מאד מבינה אותך...

תראי יקירתי, זה ברור לכל - הרבה יותר נעים ויעיל ללמוד כאשר טעמו המתוק של הגזר בפה, מאשר כשטעמו הקשה של המקל מצליף באחוריים ("המקל והגזר")...
אבל נשמע מדברייך שלרוב - ליאמי לא מקבל לא את זה, ולא את זה.
חלילה לי מלהטיל ספק ביכולתך וברצונך לפנק אותו ולהעניק לו את "טעמו המתוק של הגזר". ברור לי שאת עושה את זה, וברוחב לב עבור ליאם.
אני חושבת כפי שכתבתי לך קודם - שאין יעילות בתגובותייך כלפיו.
הוא עושה דברים מותרים - את מגיבה באהבה, הגנה, תמיכה ואהדה.
מצד שני, כשהוא עושה דברים אסורים - את מגיבה בערך באותה דרך...
אין ממש שינוי בתגובותייך, והוא אכן לא לומד מה את מתירה ומה את אוסרת בתכלית האיסור.
נכון שאת מנסה בכל כוחך לשים בחדר (כ"עונש"), אולי להרים טיפה את הקול... אבל, כדברייך: "כשאני מרימה את הקול אני מרגישה לא טוב, כשאני שמה אותו בעונש לשניה אני בוכה..."
קשה לך.
זה ברור שקשה לך.
גם ליאמי רואה, מודע ויודע שקשה לך.
נראה לך שהגבולות שאת מנסה להקנות מתוך קושי שכזה שאת חווה, וגם ליאם חווה - הם גבולות יעילים? הם גבולות שמסוגלים להקנות למידה ושינוי התנהגות?
התשובה היא, לצערי: לא.
כל עוד נורא קשה לך ואת נלחמת עם הצורך להציב גבולות בתוך החמלה האינסופית שאת חשה לליאם והצורך האינסופי להגן עליו מכל משמר - לא תצליחי להציב לו גבולות. לא בעזרת עונשים ("מקלות") אבל גם לא בעזרת צ'ופרים ("גזרים").
ואני כן חוזרת לעניין הייעוץ המקצועי האישי ולהדרכת הורים.
נראה לי שבמקרה שלכם זה דרוש במיוחד.


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T