שולי יקירתי...
ייתכן שזה באמת "לא התחום שלי" אבל בכל זאת אנסה לסייע, כמובן במגבלות...
קודם כל, נשמע לי שזו תופעה שנמצאת איפשהו בקו המפגש בין הגוף לנפש. כלומר: יש כלמיני מצבים שבהם מצבי קושי/מצוקה/ניסיונות למשוך תשומת לב על רקע נפשי/רגשי - מיתרגמים למשהו/סימפטום/ביטוי פיזי. "הגוף מדבר" במקום שהנפש לא מצליחה. חלק מהסימפטומים הפסיכו-סומטיים (פסיכו-נפש, סומא-גוף) הם: כאבי ראש, בטן, תופעות שונות בעור, נשירת שיער, קשיי שינה, קשיי הירדמות... כל אלו הם חלק ממגוון ביטויים גופניים לקשיים נפשיים (אצל ילדים וגם אצל מבוגרים).
** חשוב! חשוב! חשוב!
לא להחליט מראש שכל תופעה שכזו היא 'פסיכוסומטית'. לפחות חלק מהסימפטומים המצויינים לעיל הם סימפטומים של מחלות פיזיות "אמיתיות" ויכולים להעיד על מצב של חולי גופני ועל צורך בבדיקת רופא. מתייחסים לביטוי גופני כאל פסיכוסומטי רק לאחר שנשללה מכל וכל בעיה גופנית ע"י בדיקה גופנית מעמיקה ע"י רופא. **
הדבר עליו אני חושבת כשאני קוראת את התיאור שלך על התנהגותה של מיכל - הנשיכות החזקות עד כדי השארת סימנים על הזרועות, הוא סוג של תת רגישות למגע. אחד מהמאפיינים של תת הרגישות הוא תת רגישות למצבים. אנו מדברים על נזלת על הפנים או רוק באיזור הפה - שאינם מורגשים, ותת רגישות לכאב - דרוש גירוי (כאב) די חזק על מנת שהוא יהיה מורגש.
אני חושבת שה'סיכון' העיקרי לילדים עם תת רגישות למגע הוא הסיכון שהם לא ישמרו על עצמם מפני פציעה - משום שלוקח זמן וגירוי חזק על מנת לחוש בכאב, שהוא הסמן המרתיע והשומר, בעצם. וסכנה נוספת היא סכנה של בליעת חפצים, עקב נטייה להכניס לפה דברים כדי לחוש אותם (גם בגיל יותר מבוגר מהינקות).
בעיקרון, ההתמודדות עם בעיה זו מבוססת קודם כל על הבנת הבעיה - לקבל את הילדה ולהימנע מביקורת ואשמה.
הפניית תשומת ליבה לתוצאות התנהגותה, כיוון שהיא מתקשה ללמוד מההיזון החוזר של מה שהיא עושה.
פיתוח מודעות עצמית למה שהיא עושה ("מיכל, תראי - יש פה סימן חזק. אייי... כואב" - משהו בסגנון).
דרכים נוספות, ע"י משחק:
למשל, משחק שיש בו מגע חזק אך מוגבל בזמן (למשל, משחק של נגיעות: "עכשיו נשחק שאני נוגעת בך ואת נוגעת בי" - תוך כדי המשחק לאחוז חזק מאד, קצת פחות, פחות, ופחות - ללמד אותה את ההבדל בין סוגי מגע שונים, עד ללטיפות רכות ומרפרפות).
משחק נוסף יכול להיות התנסות תחושתית מגוונת במגוון תחושות (עץ, מתכת, סוגי בד, חומרים רכים וקשים).
בכל מקרה, ייתכן ששווה לך לפנות לייעוץ של מרפא/ה בעיסוק, כדי לשמוע על מגוון התנסויות תחושתיות נוספות ולפתח מודעות לקושי.
מקווה שסייעתי, בהצלחה בכל מקרה,
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T