שרון יקרה - הריון ולידה

היי שריתה יקרה,
בואי נתחיל מההתחלה:
ביתי עוד מעט בת שלוש והיא חווה לעיתים התפרצויות בכי. - נשמע נורמלי, תקין ו... שכיח.
אני לא יודעת איך לקרוא לזה בדיוק. - כנראה שקוראים לזה: "התפרצויות בכי"
היא באופן כללי ילדה מאוד שקטה ורגועה. - נהדר!
אך לפעמים כשהיא לא מקבלת את מבוקשה , היא מתחילה לבכות ( בלי הפסקה )היא יכולה להמשיך שעות לבכות - קורה להרבה ילדים, בפרט במצבים שבהם הם לא מקבלים את מבוקשם.
לפעמים היא סתם בוכה כשהיא משחקת באיזה משחק במחשב ופתאום היא צריכה עזרה ואני לא יכולה לגשת אליה. - אין לה יכולת לדחות סיפוקים?... היא צריכה מענה מיידי למצוקותיה?... (אני לא שואלת. אני מעלה רעיונות)
האם זה דבר נורמלי? - כמו שכתבתי לך, ככל הנראה - כן. נורמלי, תקין (מותאם לשלב התפתחותי זה) ו... שכיח.
מה עושים בנדון? אני מיואשת... - ראשית, אל תתייאשי. בתך היא ילדה שנמצאת בין גיל 2 לגיל 3, והתנהגותה מאפיינת את גילה. לגבי מה עושים בנדון, זו כבר שאלת השאלות...
לרובם ככולם של הילדים בגילה של בתך חסרה היכולת לדחות סיפוקים (קבלה מהירה או מיידית של מבוקשה, למשל) והם זקוקים למענה מיידי למצוקותיהם (היא צריכה עזרה במשחק מחשב, ואת לא נגשת אליה מייד, לדוגמא).
זהו אחד המאפיינים של החשיבה והרגש הילדיים. מאפיין נוסף הוא האגוצנטריות - ראיית הדברים מזוית אחת בלבד (בדר"כ זו הזוית ששייכת להם), וקושי להבין זוויות ראייה אחרות.
אלו המרכיבים העומדים בבסיס ההתנהגות שתיארת.
היכולת לצאת מנקודת החשיבה האגוצנטרית ולדחות סיפוקים, היא יכולת נרכשת, והיא תגיע - אט.
ניתן בהחלט ללמד אותה לווסת רגשות קיצוניים (למשל, את המצוקה שאת מתארת שהיא מרגישה כשהיא זקוקה לך, ואת לא מתייצבת לידה במיידי), ולהתייחס לגוונים רגשיים ולא רק לדברים בולטים - היעדרך=מצוקה ובכי, אי קבלת הדבר שביקשה=מצוקה ובכי, וכו'.
הלימוד הזה, של גווני הביניים, לוקח זמן. והוא גם יהיה כרוך במעט יותר בכי, כמתחייב...
אבל תוכלי להתחיל בכך שבסיטואציה בה היא קוראת לך, למשל, תעני לה שאת "מסיימת לעשות משהו, ובאה אליה". התייחסי לכל קריאה שלה ואל תתעלמי. התעלמות מקריאותיה לא תפתור את הבעיה, ואף תחמיר אותה. אם היא ממשיכה לבכות, המשיכי לדבר אליה - "הנה, אני כבר מסיימת... אני רק עושה משהו ומגיעה אלייך"... וכו'.
כך "תאמני" אותה להמתין - לדחות את הצורך בסיפוק המיידי של רצונותיה. במקביל, עודדי אותה לדבר על מה שהיא מרגישה, ע"י שאילת השאלה: "מה גורם לך לבכות עכשיו?" לא "למה את בוכה?" אלא "מה גורם לבכי?" - זו שאלה שהיא הרבה יותר ממוקדת, ותעזור לך ולה להבין מה מקורה של המצוקה והבכי. לאט, תבינו שתיכן מתי העניין הוא "חמור" ומתי מדובר על גוון מעט בהיר יותר של מצוקה.

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שריתה
רציתי להגיד שזה מוכר לי מאוד
כל מה שרשמת ואכן זה הגיל וזה עובר

[בחיבוקי גדול
רינת אמא של מוריה ודביר