צריכה עיצה... - הריון ולידה

היי מאמי
מה שלומך?... תודה על האיחולים
מילנה יקירתי, אני חושבת שמדובר על קושי רגשי (רב הקשיים הרגשיים הם תוצאה נלווית לקשיי התפתחות שונים) - ייתכן שמצטרף לקשיים נוספים (מפאת חיסיון פרטייך וסודיות - לא אוסיף). אך בהחלט ייתכן שקושי רגשי זה עומד "בזכות עצמו" ונובע מאופיו המולד של שקד, ללא קשר ברור לדברים אחרים. קשיים רגשיים שונים מאפיינים ילדים שונים, וקשריהם עם הוריהם, למשל: ילדים עם ביקורת עצמית (כאלו שקורעים את הציור כי "שוב לא הצליח לי" למשל), ילדים "אומללים" ("שוב הרביצו לי בגן", "המורה מפלה אותי לרעה" וכד'), או ילדים המתנהגים בהתנהגות מרדנית (שמאפייניה כוללים נוקשות, קיצוניות וקושי לעמוד בתסכול - סף תסכול נמוך), ילדים היפראקטיביים עם קשיי ריכוז - אלו רק חלק מהמכלול שנקרא "קשיים רגשיים" אצל ילדים.
ובין אלו נמצאים גם ה"ילדים הפגיעים". ראי ציטוט מופלא מתוך ספרו של וינגרטן, י. (1993) לרקוד עם אבא: "אם מעליבים אותך, מה אתה עושה? אמרתי: 'אף פעם לא מעליבים אותי'. ואבא אמר: 'מספיק. נסה פעם אחת לענות לי באמת'. אמרתי: 'אם אומרים לי מפגר?' ואבא אמר: 'למשל'. אמרתי: 'אני לא עונה'.
'ואם מרביצים לך?' - 'אני לא יודע מה לעשות...' ואבא שתק רגע ושאל: 'ומה רצית לעשות להם?' אמרתי: 'רציתי להחזיר לכולם, חזק.' - 'והחזרת?' - 'לא' - 'למה?' - 'כי פחדתי, פחדתי מהם'. "
מילנה, זה מאד קשה לנו, כהורים, להיווכח שילדינו אינם מסוגלים להגן על עצמם. התגובה הספונטאנית של הורים לכזה מצב היא בדר"כ: "אז תרביץ!", או במקרה כמו שאת מתארת, את אומרת לשקד: "תיקח בחזרה את המשחק!"
לעתים מאד קרובות הילד לא זקוק לאישור שלנו על מנת להרביץ, או לקחת בחזרה את מה ששייך לו. הוא פוחד לעשות את זה, ואכזבת ההורים מכך רק מהווה נדבך נוסף, שמקשה עליו.
מיהם הילדים שלא מסוגלים להגן על עצמם, על האינטרסים שלהם ועל מה ששייך להם?
לעתים קרובות אלו הם ילדים שלא סומכים על הכוח שלהם. אלו יכולים להיות גם ילדים שפוחדים מאד מתוקפנות, מכל סוג. אלו יכולים להיות ילדים בעלי דימוי עצמי נמוך, וילדים שרגילים שמגנים עליהם, ולא רגילים להגן על עצמם.
תוכלי, במקום לתת לו הוראה לקחת את השייך לו בחזרה (שספק אם הוא יכול לבצע...), לחזק את בטחונו העצמי בכלל, ואת בטחונו הפיזי בפרט. איני זוכרת בדיוק בן כמה שקד, אך אני מניחה שהוא עדיין צעיר מידי לחוגים כדוגמת קרב מגע או קורס בהגנה עצמית. אני ממליצה על אלו, בגיל מאוחר מעט יותר - ניתן להתחיל בחלק מהמקרים בגיל 4, באחרים - בגיל 5. בינתיים אני כן ממליצה על רישום והליכה לחוג כלשהו של פעילות פעוטות, התעמלות לגיל הרך וכד'. אפילו חוג בשיתוף איתך יהיה נהדר ויקנה לו יסודות של היכרות עם יכולות גופו.
כמו כן, ממליצה בחום רב על כמה שפחות התערבות כדי לחלצו ממצבי תוקפנות אליהם הוא נחשף.
יש לקחת בחשבון שלפעמים אי התערבות כזו מצליחה מעבר לצפוי, וילד שלומד לסמוך על עצמו ורוכש בטחון פיזי רב, עלול דווקא להסתבך ב"קרבות" רבים, כדי לתרגל את המיומנויות הפיזיות שרכש ולחוות שוב ושוב את תחושת ה"נצחון" שחדשה לו.
אבל בינתיים, נסי דווקא להתערב כמה שפחות (ואני יודעת היטב עד כמה זה קשה) - כמובן שאם קורים מצבים קיצוניים ואת רואה על שקד שהוא במצוקה גדולה, עזרי לו להפסיק את המצוקה.


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שרון- תודה רבה לך על תשובתך

ישקף אלוקים ממעון קודשו
ויך כל שונאי עמו כהרף עין
הנה ה' קם וניצב על אנך
ישקם לכוס רעל, אבל לא יין
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!

תשובה מעולה!
נהנתי לקרוא והכי חשוב, החכמתי!
מילנה ושרון, שנה טובה לשתיכן

תודה

ישקף אלוקים ממעון קודשו
ויך כל שונאי עמו כהרף עין
הנה ה' קם וניצב על אנך
ישקם לכוס רעל, אבל לא יין
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!

מילנה ,
הסיטואציה שמביאה את שקד להכות היא הסיטואציה שבה ילד לוקח לו משחק או משהו ששייך לו.
בסיטואציה כזו, את מתארת 2 אופני תגובה אפשריים אצל שקד: לבכות בחוסר אונים או להכות את הילד.
כמובן שרצוי היה לצפות בסיטואציות ה"בעייתיות" בזמן אמת, ואז ללמוד מהי התגובה הנכונה לכל אחד מהמקרים.
בהיעדר יכולת כזו, אנסה לעזור לך מכאן, למרות שמענה מושלם ומספק לבקשתך הספציפית - חוששני שלא ניתן לתת דרך התכתובת הוירטואלית...

על פניו, נראה לי ששקד זקוק ללמידת אופני תגובה חדשים. 2 אופני התגובה (בכי או הכאת הילד השני) שבהם הוא משתמש, הם בלתי יעילים מבחינתו - הבכי - כי הוא לא פועל פעולה ממשית להחזרת מה שנלקח ממנו, וההכאה - כי הוא מבין שאינך מסכימה לכך, וחושש מתגובתך.
נראה לך, ואני מסכימה איתך - ששקד מבקש את עזרתך. במה הוא מבקש את עזרתך, את חושבת?...
נראה לי שאת חושבת שהוא מבקש את עזרתך בהחזרת המשחק/צעצוע/חפץ שנלקח ממנו.
אני רוצה להציע לך דרך קצת שונה, פחות קונקרטית, להסתכל על הדברים:
לנו, המבוגרים יש נטייה לנסות ולפתור בעיות באופן ריאלי בעולם החיצוני. לדוגמא: "אם המשחק אבד - נקנה חדש", "אם ילד מרגיז אותך בגן - תתרחק ממנו", "האיצטרובל שאספנו בטיול אתמול נשבר - נחזור ליער ונחפש חדש", וכו'.
כשזהו המשוב היחיד שילדים מקבלים (תגובה קונקרטית ומיידית לכל קושי/בעיה שהם נתקלים בה), אנו לא מלמדים אותם לחפש פתרונות בעולמם הפנימי, כלומר: להצטער, לנחם את עצמם, ללמוד שאם לא שומרים על חפץ הוא עלול להיעלם, להתקלקל או להישבר...
לא לכל בעיה יש פתרון חיצוני. לעתים הפתרון החיצוני מונע התמודדות רגשית ושכלית בעולם הפנימי. לפעמים יש מקום לפתרון מציאותי, ולפעמים מספיק להיות עם הצער, הבכי, להשלים עם התנהגות מסוימת או להבין שלא כל מה שרוצים - יכול להתממש.
זהו הבסיס לפיתוח אינטליגנציה רגשית.

מילנה,
באותו "רגע ממשי" כפי שתיארת, העזרה ששקד מבקש ממך, ושאת יכולה לתת לו ללא היסוס, היא העזרה שבהשתתפות כנה במה שעובר עליו. הוא מרגיש, ככל הנראה, מתוסכל מכך שאפשרות התגובה בה בחר (מחוסר ברירה. הרי את אפשרות התגובה השניה - מכות - את אוסרת, ובצדק!) אינה "עובדת" ומסייעת לו להשיג מבוקשו.
איך תסייעי לו להרחיב את רפרטואר התגובות האפשריות למצב מתסכל שבו נלקח ממנו דבר מה שחשוב לו?
צאי מהנחה שבכך שאת מגוננת עליו "הגנת יתר" את מזיקה לו במספר היבטים:
ראשית, את בולמת את הספונטאניות שלו (מה באמת יקרה אם הוא קצת "יתבכיין" על כתפך?...). שנית, את פוגעת ביכולתו ללמוד מטעויות (הוא לא שם לב למשחק, וחטפו לו אותו? - זו טעות ולמידה בצידה. הוא היכה ילד וב"תמורה" חטף בחזרה? - זו טעות ולמידה בצידה... וכן הלאה). שלישית, את לא מאפשרת לו ללמוד להתמודד עם קשיים ולהתנסות במצבי כישלון, שהם התנסות חשובה לחיים! כמו"כ, את מעבירה לו מסר שחשיפת חולשה וחוסר בטחון שלו היא מסוכנת, שיש להסוות כל מצב של חולשה או קושי או חוסר הצלחה.

ומילה לסיום:
רק כאשר ילד מתמודד עם כשלונות, תוך כדי קבלת אמפטיה מהסובבים אותו, הוא מסוגל לנסות ולהעז.

אני מקווה שעכשיו דרך הפעולה שלך מובנת לך מעט יותר.
בהצלחה!

בפעם הבאה: תודה!!!!! ושנה מצוינת גם לך

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שרון, בא לי לבכות

ישקף אלוקים ממעון קודשו
ויך כל שונאי עמו כהרף עין
הנה ה' קם וניצב על אנך
ישקם לכוס רעל, אבל לא יין
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!

ראשית, מילנה, בוקר טוב ומקסים, נסי להתעודד - את אמא מצוינת! טובה, רגישה, מחפשת תשובות - וזהו דבר שאין להרבה מאד אימהות...
ככה שלגמרי לא מובן מאליו שאת פה, בפורום הזה, לא מעט, שואלת, חוקרת ומחפשת תשובות. ובכך אני לגמרי מסירה בפנייך את כובעי (אם היה... אני מניחה שהוא היה כובע קש רחב שוליים ).

שנית,
הלוואי, הלוואי, הלוואי - שחיינו היו אותם "שחור ולבן" כה פשוטים להבנה ולתפעול כמו המשפט הזה: "תמיד רציתי לתת לו ביטחון והבנה שאני תמיד שם בשבילו (עכשיו אני בוכה), בזה הרסתי לו את הביטחון העצמי?"
ובכן...
הלוואי, יקירתי, שזה היה כה פשוט... כאילו, עושים משהו אחד - טרח! זה מביא לתוצאה מסוימת. לא עושים משהו שני - בינגו! הפסדנו את הזדמנות חיינו.
אבל... לא ולא.
בדיוק כשם שכדי להגיע להישג כלשהו (למשל: השלמת תהליך גמילה מטיטול) יש לחזור על פעולות מסוימות, מסרים מסוימים - שוב ושוב, ושוב, כך לגבי בניית "בטחון עצמי", יכולת עמידה על שלו, דחיית סיפוקים, יכולת לתקשר עם הסביבה, חשיבה גמישה וכד'. אין פעולה מסוימת אחת שבונה יכולות אישיות אלו, ואין גם פעולה מסוימת אחת שתהרוס אותם או לא תתן להם להתפתח.
את לא הרסת דבר. את הענקת, מתוך אהבת אין קץ ובטחון מלא בדרך פעולתך - לשקד את עצמך, בטחונך ונוכחותך בזמן שהדבר שנזקק לו הכי הרבה - היה בדיוק הדבר הזה.

לגבי הגן, וה"התנסות" בת שלושת החודשים: אני בספק אם הייתה זו התנסות אמיתית ו"נקייה" מ"רעשים" חיצוניים, במיוחד על רקע סיפורייך על הגן הזה, ועל עובדת הוצאתך אותו מהגן עקב תחושות קשות שלך.
אל תשכחי שילד שנמצא במקום בו לא טוב לו, הוא ילד שלא ימממש את מלוא פוטנציאל הלמידה והפעולה שנמצא בו.
לא הייתי לוקחת את תקופת 3 החודשים בגן בשנה שעברה כדוגמה ללמידת התמודדות עם מצבים כדוגמת אלו.

בקשר לבקשתך - אינך "חופרת" כלל. אכנס שוב יותר מאוחר ואנסה לכוון אותך לדוגמאות משפטי מענה קונקרטיים.


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

תודה שרון- בחיי שאין עליך!

ישקף אלוקים ממעון קודשו
ויך כל שונאי עמו כהרף עין
הנה ה' קם וניצב על אנך
ישקם לכוס רעל, אבל לא יין
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!

היי מילנה,
אמנם לאחר יום, אבל הנני.
אז ככה, לגבי מה להגיד לשקד כשהוא "מתבכיין" לך - שילד חטף לו משחק:
קודם כל ולפני הכל, השתתפות אמפטית בתחושותיו: "אני רואה שזה לא נעים לך" - זו תגובה שמקבלת את המועקה שלו ומעניקה לה מקום. היא לא גוררת אחריה רגשי אשם, ומתייחסת גם למה שמצוי מאחורי המצוקה של "לקחו לי צעצוע", שתגובה ש"חוסמת" את הגילוי הרגשי ומתייחסת רק למציאת פתרון "טכני" לעניין היא התגובה של: "לך תיקח ממנו בחזרה את המשחק שלך", דבר שעלול להיחוות אצל שקד כדחייה: "העיקר שאלך ואעזור לעצמי, ולא אטריד אותה יותר"...
שנית, הייתי רוצה להציע לך "לאמן" את שקד בנושא המשחק. ב"אימון" תציעי לשקד דרך משחק שונה, שימוש בדרך של חיקוי. במשחק ביניכם, את תשחקי באופן שונה משקד, ותסבי את תשומת ליבו לשוני, אם כי תתני לגיטימציה לשתי הדרכים. ניתן לעשות זאת בדרך של משחק תפקידים - כשאת תאמצי את דרך המשחק של שקד (כולל בכי ברגע ששקד "לוקח" לך משחק ששיחקת בו, וכד') ולהיפך - שקד יאמץ את דרך המשחק שלך (בדרך זו מגמישים את ההתנהגות תוך מתן לגיטימציה לדרך המשחק שלו). ניתן לנסות דרך נוספת, של התאמת סיפור למשחק - שבו את תספרי סיפור על ילד שבוכה כי הוא לא יודע מה לעשות כשחוטפים לו משחק... ותצאו מהסיפור, למשחק עצמו, ביניכם.
אלו הן הצעות לבניית הידברות עם שקד בקשר לקושי שלו. זוהי דרך שתקח אולי מעט יותר זמן, אך תבנה בסיס איתן יותר ליכולת שלו לבנות יחסים בין אישיים בריאים של "תן וקח".


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

תודה שרון

ישקף אלוקים ממעון קודשו
ויך כל שונאי עמו כהרף עין
הנה ה' קם וניצב על אנך
ישקם לכוס רעל, אבל לא יין
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!