רגשות אשם- מה לעשות? - הריון ולידה

הי
אני ממש מבינה אותך. גם לי יש שני ילדים בהפרשים כמו שלך פחות או יותר.
אולי אפשר למצוא חוג שחיה אחר הצהריים?
יש בקניון הדר כל יום ראשון בצהריים פעילות ספורטיבית נחמדה שהבן שלי מאוד אוהב והייתי הולכת איתו (עכשיו גם הקטן מצטרף).

אני לא יודעת איך אורי מקבל את יובל, אבל אצלי, מה שאני הייתי עושה זה משתפת את הגדול בכל מה שאפשר. לזרוק את החיתול לפח, לעזור בהחלפה, להביא את החיתול, למרוח משחה...בהנקה למשל, אפשר לבקש ממנו שישיר משהו, אם זה בקבוק אפשר לתת לו להחזיק את הבקבוק... אפילו נתתי לגדול להאכיל את הקטן גרבר בהשגחתי כמובן
ולשבח אותו תמיד כמה הוא עוזר והוא ילד גדול.

כל פעם שהייתי מנשקת או מחבקת את הקטן, הייתי אוטומטית נותנת נשיקה וחיבוק לגדול ואומרת לו כמה אני אוהבת אותו.

לא לשכוח שאם קונים משהו לקטן (בגד, צעצוע...) אז גם לגדול משהו, אפילו סמלי!

אני חושבת שבגדול, אם את תהיי עם הרגשה טובה עם עצמך ושלמה עם העובדה שאת לא מקפחת או מזניחה.
הגדול היה לבדו שנה וחצי וקיבל את כל תשומת הלב וזו זכות מיוחדת לבכורים לא כל האחים זוכים לכזו תשומת לב, רק הבכורים!

טוטילה, אני קוראת את מה שכתבת ובא לי לבכות.... זה באמת גורם לי להיות עצובה

יקירתי, למה עשיתי אותך יותר עצובה?? לאהתכוונתי להעציב אותך יותר ממה שגם ככה את הרגשת
את אומרת שאת לא מרגישה שאת נותנת לו מספיק...הוא מרגיש את זה? הוא מראה סימנים של קינאה או עצבות?
הרגשות שלך טיבעיים. גם אני למדתי כשנולד לי הראשון והרגשתי שאני מזניחה אותו, וזה היה רק ילד אחד, כשהשני נולד פרשתי. כי החה מדובר בשנתיים!
אני מקווה ששרון תוכל לעזור לך יותר כי חבל להיות עם הרגשות האלו כל הזמן. אני מבינה אותך לגמרי.

לא מאמי, את מקסימה

דינדין, טוטילה, יקירותיי,
אני קוראת את מה שכתבתן, וזה מעלה בי זכרונות... קצת עצובים, חייבת לציין, מימי "ראשית אימהותי" (טוב... לא להגזים. זה היה לפני 14 שנים... )
ונזכרת במה שפעם שמעתי, מאחת מעמיתותי למקצוע. זה היה המשפט (האלמותי, תודו ) - "כשנולדת אמא, נולדים גם רגשי האשמה".
כמה מעודד... לא?...
אז, כן... הם קיימים. וכנראה שהם יהיו שם תמיד. לא יודעת אם זה מעוגן במחקר (לא ידוע לי על מחקר מסודר שנעשה בנושא של רגשות אשם אימהיים עם הולדת ילד שני, ושלישי, וכן הלאה. אולי יש מישהי שתאיר את עיני לגבי מחקר שכזה - אקדמי בלבד!), אבל במציאות, זה בטוח מעוגן, ועוד איך!!!!

אני חושבת שכרגע, את עדיין נמצאת במרחק קטן בלבד מהלידה. חודשיים וחצי (מזל טוב גדול, אגב ) זה זמן שעדיין לא כל הפעילות ההורמונלית חזרה לסדרה, את עדיין נמצאת בבית עם שני הקטנים - ולכן ערה יותר וכנראה רגישה יותר לתגובות שונות של הגדול, שגם הוא נמצא בעיצומה של תקופת הסתגלות להולדת הקטנה - ובוודאי ובוודאי שלא יותר מידי קל לו.
זוהי תקופת הסתגלות לשינוי המשפחתי שעברתם. ועם כל האושר, הנחת והסיפוק מהולדת הילדה - האחות - ככל תקופת הסתגלות, גם זו דורשת זמן ומשאבי התמודדות.
בשל היותך כה קרובה ללידה ובשל היות (עדיין) הילדה כ"כ קטנה ודורשת את נוכחותך (ובוודאי שזה כך! ובוודאי שהיא צריכה כעת להיות הרבה על הידיים!) - את כנראה דרוכה וערוכה יותר לכל שינוי רגשי שקורה בסביבתך.
התוצאה הבלתי נמנעת (כמעט) של כל זה - הם רגשות האשמה, וההרגשה שאת "לא נותנת יותר מידי מעצמך" לאף אחד מהם.
כמובן, שעובדתית - זה לא ממש כך...
את כנראה אמא מתפקדת, נוכחת מאד בחיי שניהם, חיונית, פעילה.
ו... עושה כמיטב יכולתה.

תקופת ההסתגלות הזו תעבור, החיים יחזרו למסלולם הצפוי, פחות או יותר.
הקטנה תשתלב במערך המשפחתי שלכם - ותמצא את מקומה הראוי. כדרכם של אחים קטנים, מאז ומתמיד.
ואת - נסי להרגע. "להרגע" זה אומר שבהחלט מותר לבכות לפעמים. כן... גם להרגיש שכל זה "גדול עלייך".
איני מכירה אותך מעבר להודעה זו, אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לכתוב לך שמיליונים היו שם לפנייך, ומיליונים יהיו שם אחרייך.
וכולן - ברובן המוחלט - גידלו ומגדלות משפחות לתפארת, עם שניים, שלושה וחמישה ילדים בריאים בנפשם ובגופם, ללא רגשי נחיתות כלשהם.

המשיכי לעשות את מה שאת עושה. תקופת "פוסט" הלידה תעבור, ואחריה יגיעו תקופות אחרות, התמודדויות אחרות.
וכל דבר בעיתו ובזמנו. כרגע - זו ההתמודדות שלך. תני לה את המקום.

הרגישי טוב!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T