איך מתמודדים עם מרד גיל ארבע - הריון ולידה

היי פאפאיה ,
"ילדים קטנים - צרות קטנות, ילדים גדולים - צרות גדולות", הא?...
ו - כן. גיל שנתיים הוא בהחלט קדימון. קדימון משמעותי, אבל עדיין - קדימון .

לתשובתי:
1) גם אני נגד חינוך אלים, בכל מאודי. ראשית - כי אין להגיב על התנהגות תוקפנית באלימות. שנית - כי זה לא מוביל לשום מקום, לא מלמד כלום, ויוצר "העברה בין דורית" של חינוך אלים. לכן, אני מאד מאד מעריכה את כנותך ואת יכולתך לומר שאת חווית זאת - וכעת את מעוניינת להפסיק את השרשרת הזו. כל הכבוד לך! זה באמת ראוי להערכה...
כאשר הילד עובר "קווים אדומים" שיש לך (טריקת דלתות, זריקת חפצים, בעיטות, דחיפות...), הדרך הטובה ביותר היא לשמור על תקיפות והחלטיות, ולמנוע בכל מחיר מן הילד התנהגויות קיצוניות כמו בעיטות, טריקות ושבירת חפצים. אין לחוש רגשי אשם על כך שאת כביכול "מגבילה את הילד". להיפך, הורים עקביים המציבים לילד גבולות, נוטעים בו בטחון! אני חוזרת על מה שכבר כתבתי, אסור להורים להיות אלימים כלפי ילדים ולהגיב בתוקפנות על ההתנהגות. אסור להשפיל את הילד, אך מותר בהחלט להשתמש במידה סבירה של ריסון הדרושה כדי להפסיק התנהגות חריגה המסכנת את המשפחה/הבית/אותו.
במקביל להעמדת הגבולות מול ההתפרצויות, הילד יזכה בהבעת חום ואהבה כאשר הוא מתנהג כיאות. בשיחות עמו, הבהירו לו את המותר והאסור, ואת העובדה שאתם מאמינים בכוחו לשלוט בהתנהגותו לטובתו ולטובת המשפחה.
מאד חשוב - שהילד לא ירוויח מהתנהגות תוקפנית! למשל: אם הוא דורש בתוקף לשחק במקום א. ערב, כפי המקובל אצלכם, מאד חשוב שלאחר כל ההתנהגות התוקפנית שבאה להראות את מחאתו (זריקה, טריקה, וכיו"ב) - הוא לא יקבל בסופו של דבר א. ערב. אל תדאגי, מיום אחד או יומיים כאלו - לא יקרה לו כלום. באמת שלא . הדבר היחיד שהוא ילמד זה, שבבית יש חוקים, וראוי לציית להם. אחרת נשארים רעבים קצת בערב...

לגבי ה"דרישה" למתנות:
פה הייתי מנסה לשאול אותו - להכנס איתו לאיזשהו מו"מ.
הכוונה שלי היא שייתכן שדברים מאד קטנים ובסיסיים יספקו אותו, ואילו הדרישה ל"מתנות" גדולות ויקרות - זוהי בעצם איזושהי פנטזיה שלך...
השאלה "מה הבאת לי" יכולה לכוון באמת למשהו קטן - משהו של תשומת לב בלבד.
אני מתחזקת בדעתי הזו, על רקע הדברים שאמר לכם:..."הוא אמר לי גם שאנחנו - אני ובעלי- בכלל לא חושבים עליו"...
יש פה איזשהו רצון לתשומת לב קטנה...
ואת יודעת מה?... ב"מלחמת" תשומת הלב של הקטנים שלנו, על זה דווקא לא הייתי מתעקשת...
מצאי פריט קטן, סתם לדוגמא זה יכול להיות מחק קטן, מדבקה, אפילו וופל קטן מהסופר (הכוונה היא לפריט שעולה לא יותר משקל, שקל וחצי...) - וקני אותו בסיטונות (או אפילו שניים או שלושה סוגים של פריטים - שיהיה גיוון), כך שיהיה לך בבית, בהישג יד.
בהתחלה הביאי לו כל יום "הפתעה" קטנה כשאת באה לקחת אותו. לאט, הורידי את המינון, וזה יהפך להפתעה פעם ביומיים, פעם בשלושה ימים, ארבעה, ולבסוף - פעם בשבוע.
תתפלאי לראות כיצד ה"הפתעה הקטנה" שלך הופכת להיות מוקד חיובי של תשומת לב ואפילו שיתוף פעולה מחודש עם הילד.


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שרון תודה רבה,
היתה לי איזו הרגשה שהוא מחפש את המקום שלו, קצת יותר תשומת לב ופחות מגבלות. כנראה זה כמו כדור שלג בלי להתמקד במי התחיל קודם: הוא מנסה לשלוט בחייו, אני מגיבה בהצבת מגבלה או לפחות בחוסר שביעות רצון. הוא מצידו גם לא השיג שום דבר, גם ניצב בפני מגבלה חדשה וגם קיבל מבט זועף. עם הזמן נוצרה אצלנו התחושה שהוא ילד מפונק ועקשן, ואצלו נוצרה התחושה של "צבא" :כלומר, רק חוקים ומגבלות. מכאן כנראה נובע הצורך לישון במיטה שלנו, הבקשות למתנות וכדומה.
אני שמחה שהעלית את הנקודה הזו כי זה חיזק את התחושה שהיתה לי לפני כן.
לגבי ההתנהגות האלימה: מצטערת, אני לא ממש הבנתי למה את מתכוונת כשאת ממליצה על תגובה תקיפה והחלטית. כשאני הייתי ילדה פחדתי לפתוח את הפה ליד אמא שלי כי ידעתי שאחטוף סטירה במקום. האם את מתכוונת ללהכניס אותו לחדרו ולהשאיר אותו שם עד שירגע, לתפוס אותו ולהחזיק בידיים עד שיעבור הזעם? כלומר, אני מתקשה לתרגם את ההמלצה שלך למשהו מעשי, לסנקציה לגיטימית שתעצור את ההתנהגות האלימה שלו, תבהיר את העובדה שהתנהגות כזו לא מקובלת אצלנו בבית, אבל לא תהיה היא עצמה הפגנה כוחנית.
תודה רבה שוב

היי ,
אני שמחה שתשובתי "יושבת" אצלך על משהו שמוכר לך. זה כנראה נכון...
לגבי התגובות לתוקפנות ולאלימות:
ראשית, כל כך מצער אותי לדעת על סוג תגובותיה של אמך...
אבל, כחלק מהשינוי שאת עוברת, כהורה - את מבינה שאלו לא התגובות שהיית רוצה ליישם בביתך, מול ילדייך, וזה לא סוג התקשורת שנכון שיהיה בין הורים לילדים.
חלק מהשינוי הוא הרחבת רפרטואר התגובות. לא כל פעם שמופיעות המילים: "תגובה תקיפה והחלטית" (או דומות להן), מדובר על אקט אלים ותוקפני פיזית.
שימי לב, ישנו הבדל אדיר בין המילה "תוקפני" למילה "תקיף". "תוקפנות" היא באיזשהו מקום "הזמנה למלחמה" - שהיא חסרת סיכוי מראש, עבור ילד קטן שמופעלות כנגדו סנקציות תוקפניות ע"י מבוגר.
"תקיפות" לעומת זאת, היא חלק ממכלול שלם, שנקרא: "אסרטיביות" ("אסרטיביות", לפי האקדמיה ללשון עברית, פירושה: "דעתנות".) אגב, המילה "אסרטיביות" מקורה בשורש הלטיני Aserrer שפירושה 'אמירת דברים בתוקף'.
ההגדרה: "אסרטיביות היא התנהגות המאפשרת לאדם לפעול לקידום האינטרסים האישיים שלו, לעמוד על שלו מבלי לחוש חרדה, לבטא את רגשותיו בכנות ובנוחות ולממש את זכויותיו האישיות בלי להכחיש או לפגוע בזכויות הזולת" (רבקה נרדי/אישה בזכות עצמה, על נשים אסרטיביות) היא ההגדרה המדויקת ביותר, למיטב הבנתי (וכבר קראתי כמה הגדרות).
אז בואי נראה היכן האסרטיביות מול בנך פוגשת אותך.
(האם את מבינה כעת שלא מדובר, בשום פנים ואופן, על תגובה אלימה?)
2 ההצעות שהצעת הן לא רעות בעיני. גם לבקש ממנו ללכת לחדרו לאחר התנהגות תוקפנית, וגם לאחוז אותו עד יעבור התקף הזעם והתוקפנות - בתנאי ששתיהן תלוונה לאחר מכן בשיחת הבהרה (מה קרה? מה היה? למה הוא נכנס לחדר/החזיקו אותו? איך הוא הרגיש עם זה? איך את הרגשת עם זה? וכו') - הן דרכים טובות לטפל במקרים כאלו.
אישית, יש לי העדפה (במיוחד בשל גילו של בנך) לאחיזה החזקה. מדובר על סוג של "עטיפה" בעזרת הידיים בצורה כזו שאת מפעילה את הכוח הדרוש על מנת להפסיק / למנוע ממנו את ההשתוללות התוקפנית, אך כמובן - לא כזה כוח שיפגע בו/יפצע אותו חו"ח.
מטרה נוספת שמשרתת ה"עטיפה" הגופנית היא פשוט, מתן בטחון והחזרה (עבור הילד) את תחושת גבולות הגוף.
לא פעם קורה, שבשעת התקף זעם והשתוללות שכזה, הילד מאבד את תחושת גבולות גופו. הורים שמחזיקים כך את ילדם, מסייעים לו בהקניית בטחון ובתחושה שהוא לא "הולך לאיבוד".
דבר נוסף: כך את משדרת לו שאת לא "נוטשת" אותו בזמן ההשתלולות. הפחד הגדול ביותר של ילדים בהתקף זעם, הוא הפחד שבסופו של דבר - הם ישארו לבד...
בחיבוק החזק וב"עטיפה" את מעניקה לו את נוכחותך... ומשדרת לו, שלא כ"כ מהר תלכי ממנו, ושאת לא נבהלת.
כמובן, שכל זה צריך להיות מלווה בשיחות מתאימות (לאחר התקף הזעם וההשתוללות, לא תוך כדי!) שידגישו את האיסור על ההתנהגות הפרועה, ומציאת אלטרנטיבות מתאימות לה.
בהצלחה, מקווה שהבנת
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שרון,
אין לי מילים לתאר את מידת ההתפעלות שלי מהידע האדיר שלך ומהיכולת למצוא את המילים המתאימות ואת הדרך המתאימה לטיפול בכל בעיה...
אלף תודות

היי פפאיה, את גרה איתנו באותו בית ? על מי דיברת ? על הבן שלי או שלך...? היזדהתי עם כל מילה! כמו שאומרים, צרת רבים נחמה ל... אבל זה עוזר לפעמים לשמוע שהורה אחר חווה את אותם תסכולים, כי אז אני מבינה שהילד שלי הוא לא יוצא דופן.
ושמש, תודה על העצות הנהדרות, אימצתי גם הפעם...

היי פפאיה,
גם לי הייתה תחושה שאנחנו מדברות על אותו הילד.
אני רוצה לספר לכן שפעם שילה השתולל באמצע הרחוב כי הוא רצה משהו, אני אפילו לא זוכרת מה אבל אני זוכרת שזה היה ממש בלתי אפשרי..
הוא התחיל לבעוט, להרביץ.. (והוא גם משתמש בדיוק באותן מילים כמו הבן שלך!!)
החזקתי אותו מאחורה, אמרתי לו- אני לא מוכנה לתת לך להשתולל ככה,
רק שתבטיח לי שאתה נרגע אני עוזבת..
והוא רק צרח- "את מכאיבה לי, תעזבי אותי.."
המעמד לא היה נעים, בכ"ז, אמצע הרחוב..
אבל עמדתי על שלי ואמרתי לו שעכשיו הוא מקשיב בקולי, ההתנהגות שלו ממש מסוכנת
(כי הוא בעט בי ובאחותו..)
ורק כשהוא יירגע אני משחררת.
וזה עזר!

אצלנו גיל שנתיים האיום עבר בצורה ארוכה ומתישה יותר, כנראה גם כהכנה לגיל 4,
מכיוון שבהתחלה הוא היה משתולל הרבה, לאט לאט זה נחלש
אבל הוא עדיין צריך תזכורת כזו כל שבועיים..

מקווה שאצלכם זה יעבור מהר יותר, בקלות יותר ולא יחזור..

=) עמית

אני חייבת להודות שזה בהחלט מנחם לדעת שאנחנו לא לבד בסירה הזאת. תודה על התגובות (סליחה שקצת באיחור: לקחתי קצת פסק זמן מהפורום כדי להתמודד עם האובססיות שלי. אני מנסה להרות בשנית כבר שלוש שנים, וזה לא ממש עובד. אז לפני איזה שבוע פתאום קלטתי שהפכתי לאובססיבית לחלוטין בעניין הזה