היי מותק!
2 שאלות, ואשתדל ל - 2 תשובות:
1. אני מצטטת את הפסיכולוגית המצוינת, המורה והמטפלת ד"ר עדנה כצנלסון, שמביאה דוגמא לשקר של ילד בן 5:
"דני (5) משחק בסלון. אמא אוסרת עליו לשחק בכדור, שמא תשבר הצנצנת או שהכדור יפגע במנורה. היא יוצאת לכמה דקות לשכנה, ובשובה נוכחת שהמנורה שבורה.
אמא: שני, הזהרתי אותך לפני שיצאתי לא לשחק בכדור בסלון.
דני: זה לא אני ששברתי את המנורה. היא נשברה מהרוח.
אמא: דני, אתה משקר. לא יתכן שהייתה רוח כל כך חזקה בדקות הספורות שיצאתי, וכבר פסקה.
דני (בוכה): זו לא אשמתי.
אמא: אתה יודע שאני אלרגית לשקרים. אני לא אסכים שיהיה לי ילד שקרן, תלמד להודות במה שאתה עושה." (דיאלוג עם ילדים/ד"ר עדנה כצנלסון, 2005)
מקריאת הדיאלוג, די ברור שדני שבר את המנורה, וכמו"כ ברור שהוא פוחד כעת מכעסה של אמו ואולי אף מעונש הצפוי לו. הוא אף חושב שאם אמא תאמין שהרוח שברה את המנורה - היא לא תהיה מאוכזבת מכך ש"יש לה ילד רע".
הפסיכולוג השוויצרי ז'אן פיאז'ה מצא שילדי גן לא מבחינים בין אמת לשקר. הם פשוט מגדירים שקר כ"מילים גסות" - למשל: "הוא משקר כשהוא אומר שאני טיפש" - כלומר, שקר כמוהו כקללה...
בגדול, מבחינים בין 2 סוגי מניעים לאמירת שקרים בגיל הרך.
לפעמים, מה שנתפס בעינינו כשקר הוא אינו שקר שכוונתו להוליך שולל, אלא תוצאה של חוסר יכולת של הילד להבחין בין דמיון למציאות. אתן לך דוגמא: אם אלה תספר לך שהגננת תלתה ציור שלה בגן, ויסתבר לך שלא היו דברים מעולם, היא לא משקרת. אלא היא מבטאת משאלה שכך יהיו פני הדברים. זוהי "אמת של דמיון" (כ. עדנה, שם.), אמת של משאלה, ולא שקר.
אני סבורה בהחלט שניתן להשליך מדוגמא זו (של הציור) על הדוגמא האמיתית שהבאת, שבה אלה כביכול "משקרת" על עניין ניגוב הטוסיק אחרי קקי.
הסוג השני של מניע לאמירת שקר, הוא שימוש בשקר כבמנגנון הגנה. כשילד מספר לגננת ש"לא הוא התחיל במכות", כדי לחמוק מעונש, זהו שקר. אבל, אם הוא אומר כך כי הוא מאמין שאחרים התגרו בו והוא הכה כדי לא להיות מוכה, הוא בעצם מתגונן כך מפני פחדיו וחוסר הבטחון שלו ע"י ראיית עולם מסולפת וע"י שימוש במנגנון הגנה. אם נקרא לו "שקרן" או נכנה את דבריו "שקר", ניכשל בשיפוטנו אותו. לא הייתה כאן כוונה מפורשת להוליך אותנו שולל, אלא הילד סבור שבאמת דיבר אמת, מסיבות רגשיות.
עם זאת, אני חייבת להוסיף שחשוב לזכור שלא כל תירוץ הוא מנגנון הגנה, ולעתים הוא "מתרץ" ביודעין, כדי לחמוק מעונש או מחובות בלתי נעימות.
חשוב לא להגיב לשקר באופן אוטומטי, אלא לנסות ולהבין אם הילד מנסה להוליך אותנו שולל, מאמין במה שהוא מספר, או משתמש בשקר כבמנגנון הגנה. בשלושת המקרים, דרושה תגובה שונה של המבוגר. במקרה של שימוש בשקר כבמנגנון הגנה יש לעזור לילד להתמודד באופן יעיל במצב של חרדה. במקרה של אי הבחנה בין דמיון למציאות, יש לעזור לילד לפתח ביקורת מציאות ודרכי תגובה יעילות יותר, במקום הכחשת האמת.
בדוגמא שהבאת על ניגוב הטוסיק, הייתי כן מציעה באופן עדין לנסות ולעמת את אלה עם העובדה שנייר הטואלט פשוט מונח רחוק מהישג ידה, ולהציע לה פתרון - להניח את גליל הנייר במקום (בחדר השירותים) בו היא כן מגיעה...
על השאלה השניה אענה לך בנפרד, עוד מעט.
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T