שרון יקירתי - הריון ולידה

היי יקירה שלי ,
אני קוראת את הודעתך, וחושבת לעצמי, איזה מחשבות 'מסתובבות' לקטנצ'יק בראש, לגבי כל מה שחווה בזמן האחרון...
אז, העובדות הן שהוא חווה תהליך של פרידה בין הוריו, מעבר מקום מגורים, היקלטות במקום חדש, ושינוי סטטוס משפחתי - מחיים עם 2 הוריו, הוא חי רק עם 1 מהם - את.
נשמע קצת עמוס עבור ילדון כבן 3, לא?... (ועדיין לא דיברתי כלל על תופעת "חרדת הנטישה", שפוקדת כמעט את כל הילדים בין הגילאים 8 חוד' לשנה, וחוזרת אצל חלקם בסביבות גיל 3...)
תראי, יקירתי, ילד שמרגיש שהדברים שקורים בעולמו הם צפויים - יהיה רגוע יותר, ויתגבר על "חרדת הנטישה", או לא יפתח אותה כלל.
מכאן את מבינה, שעקב נסיבות מיוחדות שנוצרו במשפחתכם וקרות הפרידה - עידו מרגיש שקרו בעולמו כמה דברים שהיו לחלוטין בלתי צפויים מבחינתו - והוא מגיב בהתאם.
אני רוצה לומר לך, ולנסות להרגיע אותך - שלמרות שקשה לך לראות את התנהגותו, ולהתמודד עם מצוקתו - תגובתו נורמלית לחלוטין ( ) בהתחשב בנסיבות. ולהיפך - אם היית מספרת על תגובה שונה - הייתי תוהה מעט...
אצל מטפלים שגור המשפט הבא: "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי."

חיזרי בפניו שוב ושוב (ושוב ושוב...) על ההבטחה לחזור. גם אם הוא שואל בלילה, בבוקר, ואחר הצהריים. אם הוא שואל - הוא זקוק לשמוע את התשובה הזו ממך. כך הוא בונה את הבטחון בלכתך - ובעיקר בחזרתך. הביני שהדברים הלא צפויים שקרו עירערו את בסיס הבטחון שחש - ועתה הוא בונה את בסיס הבטחון מחדש. עיזרי לו בכך.
טכניקות נוספות שניתן לאמץ, על מנת לבנות את בסיס הבטחון:
משחק שמחדד את תחושת "הצפוי", ה"בלתי צפוי" ותחושת הבטחון: משחק של כיסוי חפצים (למשל: המשחקים שלו, הספרים שלו, ואפילו הרהיטים בחדרו או בכל חדר אחר) - בעזרת שמיכה גדולה או סדין, וגילויים. כך הוא יוכל ללמוד שגם כאשר מסתירים חפצים, והם נעלמים מן העין - לא קורה שום דבר...
משחק נוסף: זוכרת שכשהם היו תינוקות, שיחקת איתם הרבה במשחקי קו-קו?
אולי זה הזמן להיזכר במשחק הזה... (למרות שעידו כבר יותר גדול... מבחינה רגשית הוא זקוק לחיזוק משלב התפתחותי מוקדם יותר...) כסי את פנייך - וגלי אותם. בהחלט ניתן לשחק איתו ב"קו-קו" גם כשהוא מכסה את פניו... משחק ה"קו-קו" הוא משחק יעיל למדי...

חיזקי יקירתי, אני איתך... (עדכני אותי איך הולך)
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

תודה יקירתי אעדכן,
אני לא יודעת מה קרה דווקא עכשיו, פתאום כנראה ששניהם מתחילים לעכל את המצב והאסימונים התחילו ליפול אתמול גם נועם התחילה עם כל מיני התנהגויות קשות.
אני כבר ממש עובדת עצות האם זה נכון להמשיך להתמודד לבד עם המצב או שמצריך התערבות של פסיכולוג ילדים?
מפחדת לעשות נזק מה גם שאני קצת קצרה בימים האחרונים.

היי מותק...
שוב, לדעתי - ולדעתי בלבד (ממרחק האינטרנט) - תגובתם נורמלית. עבר זמן קצר מאז הפרידה מזוגך, עברתם לקיבוץ, חייתם אצל הורייך, עברתם לדירה משלכם, הם מסתגלים לגן חדש, לחדר חדש, לסביבה חדשה, לאנשים חדשים... ו - נפרדו מאביהם (גם אם הוא ממשיך לראותם באופן קבוע פעם בשבוע - זה עדיין, שינוי משמעותי מאדדדד ממה שהם הכירו לפני כן)
וואאאאאאא.... אני נותרתי חסרת נשימה רק מלכתוב את כל זה... אני רק חושבת כמה כוחות מגייסים הקטנים כדי להתמודד עם כל השינויים בבת אחת...
אז עכשיו "נופלים להם האסימונים".... וזה טוב!!!!! זהו תהליך ההסתגלות למצב החדש!!
אם את (ורק את!) חושבת שהם זקוקים לסיוע כלשהו, דווקא פסיכולוג ילדים זה לא סוג הסיוע שהייתי חושבת עליו. איך בדיוק הוא יוכל לעזור להם?... הם עדיין מאד קטנים... הם עדיין זקוקים לכל מיני אמצעים השלכתיים כדי לעזור להם לדבר את רגשותיהם. טיפול רגשי, תראפיה כלשהי (באמנות, בפסיכודרמה, ע"י בובות וכו') הם רעיונות מומלצים יותר. כאשר יש איש מקצוע מתחום הטיפול, שיכול לעבוד איתם באמצעים המתאימים לגילם, לרמתם הקוגניטיבית, הוורבאלית והרגשית ולעזור להם לעבד את החוויות שהם עוברים, זה בהחלט יכול להיות חיובי ומסייע.
לגבייך דווקא כן הייתי חושבת על מקום בו תוכלי להרגיש שמכילים אותך ואת מה שעובר עלייך... את מתמודדת עם מצב לא פשוט, יקירתי, וכרגע את מתחילה להרגיש את האותות הראשונים - את "קצרה" עם הילדים...
הרשי לעצמך להרגיש שייתכן שגם את זקוקה לסוג של סיוע

אשמח אם נדבר...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T