שינוי בהתנהגות בילדה בת שנתיים + - הריון ולידה

היי מותק ,
2 שאלות, קודם כל:
1. מה הכוונה "שינוי בהתנהגות"? היה משהו אחר? מתי זה היה (מה זה "בזמן האחרון")? מתי לדעתך קרה השינוי, ולמה הוא היה קשור? (השינוי)
2. למה הכוונה "נורה אדומה"? מה החשש שלך, שגורם לך להרגשה ש"נדלקת נורה אדומה"? (אני יודעת שהכוונה היא להתנהגותה של תאיר. השאלה שלי היא לגבי: מה בהתנהגותה מדליק אצלך נורה אדומה, ואיזו נורה אדומה היא זו?)

תראי, מקריאת דברייך נראה לי בהחלט שאת פועלת בסבלנות, את מכילה אותה, את מנסה לדבר ב"גובה עיניה", את מכבדת את מקומה...
ואת מתארת מצב מאד לא נעים, שנובע רובו ככולו מתסכול מכך שאת "בטוחה שאנחנו בהחלט יכולות ליהנות יחד מה שכרגע לא קורה כי אני כל הזמן שומעת ילדה שצועקת ובוכה...."
זו השורה התחתונה שלך, והיא אכן נשמעת קשה, מתסכלת ובעיקר מאכזבת... (אותך)
ההרגשה הכללית שעולה אצלי מהדברים היא של השתדלות מאד גדולה מצידך לכך שתהיה אוירה טובה בינך לבין תאיר, אוירה של משחק, כיף והנאה בשעות אחרה"צ - השעות שאתן מבלות יחדיו.
כל זה - מצידך.
בואי נראה מה קורה מצידה של תאיר:
כל אמירת "לא" מצידך (שאת מתארת כ"אסון") גוררת צעקות ("היא צועקת עלי!!!"), מכות ("מרביצה לי!"), נשיכות ("נושכת אותי!!!") - עד כדי אי נעימות להיות בחברתה.
בנוסף: "היא לדוגמה מבקשת לראת סרט של "רינת" אז אני אומרת טוב בסדר אני שמה לך... אבל מה לעשות שזה לוקח זמן להדליק את ה- DVD להעביר ערוץ וכו' אז בינתיים היא צורחת : "רינת!!!" "רינת!!!" ככה עד שהסרט מתחיל... אני מסבירה בטונים נעימים שלא נעים לי שהיא צועקת ושאני שמעתי כבר בפעם הראשנה ושאני שמה לה שאין סיבה לצעוק! אבל זה רק מדליק אותה עוד יותר.
כשהיא נמצאת במצב של כעס עצבים צעקות + בכי אני ניגשת אליה בגובה שלה (אני ממש מתכופפת) ואומרת לה בקול נעים: תאיר, אני רוצה לדבר איתך אבל לא נעים ככה כשאת בוכה. כשתסיימי לבכות אני כאן."
וזה כמובן מדליק אותה!!! היא לא מסיימת את הבכי שלה."
לא... אני לא סתם נהנית לעשות "העתק-הדבק" משאלתך לתשובתי
העתקתי את זה, כדי להדגים לך כיצד את מתקשרת איתה (באדום), וכיצד היא מגיבה אלייך (בהגדלה).
נסי להבין את הדינמיקה ביניכן.
להרגשתי, את מתחילה לפעול כראוי מולה - אך עלייך להיות יותר אסרטיבית.
בשעת התפרצות רגשית (תוקפנית/אלימה - צעקות, מכות, נשיכות הם אקטים תוקפניים/אלימים) תאיר נמצאת במצב של חוסר שליטה. מצב של חוסר שליטה הוא מצב מפחיד היא זקוקה למבוגר רגוע ושקול שיעזור לה להתמודד עם הכעס ולרסן את תוקפנותה ע"י התערבות הולמת ויצירת תנאים סביבתיים מתאימים.
למשל:
בזמן התפרצויות והתנהגות תוקפנית רצוי להימנע מבירורים, משאילת שאלות ומניסיון לברר "מה קרה", חשוב להרגיע את הילדה באמצעים מתאימים (להלן) ולדחות את תהליך ההבהרה למצב בו היא רגועה ומסוגלת להקשיב ולהפנים הסברים.

רצוי להימנע מתגובה העלולה להתפרש כתוקפנות מילולית (הטפות מוסר, איומים, וכו'). גם אם תוקפנות של ילדים מעוררת בד"כ כעס אצל המבוגר (כפי שקורה אצלך: את מאבדת סבלנות, "זה מחרפן אותך", לא נעים לך להיות בקרבתה, את מרגישה שאתן "מתנגחות"... ועוד), חשוב להציג בפני הילדה ריסון כעס ושליטה עצמית שיהוו עבורה מודל לחיקוי והזדהות.

חשוב לזכור שבזמן ההתפרצות ילדים (כן... ההתנהגות הזו כלל לא ייחודית לתאיר...) חווים בלבול ובדידות, למרות שכלפי חוץ הם נראים 'חזקים' מכפי שהינם באמת. אפשר להשתמש באמצעי הרגעה פיזיים כמו חיבוק, אחיזה ביד או ליטוף, המהווים עבורה אמצעי ריסון, ומקנים לה תחושת ביטחון. אמצעים אלו אינם באים כ"פרס" על ההתנהגות הבלתי רצויה אלא מגדירים בבירור את גבולות הגוף ומהווים מסר של איפוק ועצירה - "עד כאן! ".

לבסוף,
אני מבינה מאד את הרצון העז שלך לבילויים שקטים של אחר הצהריים עם בתך. זה יגיע. אבל לפני כן, עלייך להבהיר ביניכן את גבולות ההתנהגות המותרת. המטלה הזו, של לימוד הגבולות, מוטלת עלייך. את אינך מסכימה לכך שתאיר תצעק עלייך, תכה אותך או תנשך אותך. כמו"כ אינך מסכימה להתנהגות של חוסר סבלנות. יש כללים בבית, ואף אחד אינו יכול לקבל את מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. זה שיעור חשוב מאד לחיים, אגב .
ודברים כאלו "מדליקים" אותה והיא בוכה שעות?... יקירתי - שתבכה.
פעם אחת, פעמיים, שלוש... 10 פעמים. את תהיי חזקה ולא "תתחרפני" מכך - והיא תלמד את השיעור החשוב שלה.
מה שכן - אם את נמצאת בסלון, אחרי שרצית לשים לה את רינת והיא "חטפה תג'ננה" ופרצה בבכי של שעות - הבהירי לה שהיא מוזמנת ללכת לבכות בחדרה, כי את אחרי יום עבודה קשה, וקשה לך עכשיו לשמוע את הבכי שלה בסלון...
שוב - פעם 1,2,3....10 פעמים. בסוף זה ייפסק (אגב, אני מנחשת שאחרי הרבה פחות מ - 10 פעמים... )
היי חזקה, נחושה ועקבית. וזה כל סוד הקסם...
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שרוני..... וואו... אני קוראת את התשובה שלך והדברים נראים כ"כ פשוטים אבל הם לא

הבנתי...
(אני "שומעת" כמה המצב הזה, בינך לבין תאיר, מקשה עלייך... )
א. בהחלט יכול להיות לזה קשר לגמילה מהטיטול.
ב. "איתותי מצוקה" כפי שאת רומזת בדברך על "נורה אדומה" שנדלקת - אינם מופיעים בהקשר לאדם אחד ספציפי, בתגובות ספציפיות, ותוך כדי התכווננות לדמות אחת, שאליה מכוונים כל חיצי ההתנהגות.
את כותבת, ובצדק רב, ש"אז זאת אומרת שהבעיה היא בינה לביני....."
אני מאד מסכימה עם זה.
את מתארת תמונה אידילית בה תאיר בילתה עם הורייך, והייתה "ילדה מדהימה", שלא צועקת ולא מתפרצת, וממש נעים להיות בחברתה...
הייתי מבררת קצת יותר לעומק (עם הורייך, ואמך במיוחד - היא שמרה עליה ביום א'...) מה ז"א "ילדה מדהימה". יכול להיות שתגלי שתאיר כן ניסתה למתוח קצת את הגבולות, אבל תגובותיה של אמך (ושל הורייך בכלל) היו קצת שונות משלך?
תראי, את מדברת על סוג של תקשורת בינך לבין תאיר. לתקשורת צריך... שניים. אם תאיר מתנהגת בצורה מסוימת, ומקבלת פידבק שהתנהגותה "משתלמת" לה - היא תמשיך בה. מאד ייתכן שבתקשורת שבין תאיר לאמך, היא מקבלת פידבקים שהתנהגותה לא משתלמת לה, ויותר מכך - שהרבה יותר משתלם לה להתנהג בצורה אחרת לגמרי, ולהיות "ילדה מדהימה"...
נסי לא להתייאש מהקניית התנהגות שונה הן אצל עצמך והן אצל תאיר, כפי שכתבתי לך בתשובתי הקודמת.
נסי להבין שבטווח הלא מאד רחוק - זה ישתלם, לשתיכן, ואת תוכלי לזכות ב"ילדה מדהימה" בשעות הקסומות של אחרה"צ...

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T