בקשר לפוביה... - הריון ולידה

וואו יקירתי...
את מתארת מצב לא כל כך פשוט...
ההתקפים החרדתיים כבר "עלו מדרגה" (לפי איך שאני מבינה...) והתחיל להתפתח "פחד מהפחד" - הרגשת עמידה על המשמר מפני הצורך (שיכול להיות פתאומי) לברוח, בדיקות לגבי אכילה, ירידה מהאוטובוס רק בגלל החשש ש"אולי" (החשש הסתבר כנכון, לדברייך, - וזה רק מחזק את ההתנהגות ההימנעותית להבא... ), "מעצר בית" מפני האפשרות שאולי יקרה בנסיעה..., הרחקת הילדים מאחרים, ומעל הכל - התחושה הכבדה, הקשה - שאת מוגבלת, עייפה, מותשת, שבר כלי, עייפה, עייפה מהמלחמה הלא נגמרת הזו...
מה אומר לך?... ליבי ליבי איתך...
אני שמחה, ראשית, שאת קוראת, מבינה ומרחיבה את ידיעותייך לגבי מה שעובר עלייך.
אנו, הפסיכולוגים העובדים בשיטה ההתנהגותית-קוגניטיבית, לא "מתעמקים" יותר מידי בסיבות ל"למה" התפתחה הפרעה או קושי מסוים, כזה או אחר. כמובן שהנגיעה בעבר קיימת ונוכחת, אך בעיקר בפגישות ראשונות, ובעיקר על מנת "לתפור" לכל פציינט (אני יותר אוהבת את המילה: "קליינט" ) את תכנית הטיפול הייחודית והמתאימה לו ביותר, ולא מעבר לכך (למשל: תכנית טיפול ללקוח המגיע עם חרדה חברתית כתוצאה מכך שצחקו עליו כשהוא היה בגן רינה והשתתף בטקס הדלקת נרות בחנוכה, תהיה שונה מתכנית טיפול ללקוח המגיע אף הוא עם חרדה חברתית, אך זו חרדה חברתית שהתפתחה בצבא, עת היה צריך לעמוד לביקורת של מפקדו ואנשים נוספים הזרים לו. כמובן שברמה הבסיסית הטיפול מאד מאד דומה, אך קיימות התאמות לכל אדם, ואלו ניבנות ביחד עם הלקוח, בהתאמה לחוויותיו הפרטיות.). הביני מכך, שהפסיכולוג (אם יעבוד בשיטה ההתנהגותית קוגניטיבית) לא יוביל ל"מקומות שלא חשבת עליהם", אלא בהנחייתו תוכלי לשוב ולעבד (אם תרצי - הכל תלוי ברמת נכונותך) חוויות ילדות, ולהכניסן לתוך הפרוטוקול הטיפולי.
יקירתי, את צודקת לחלוטין בכך שהטיפול העצמי בפוביות הוא אפשרי - בתנאי שיש לך משמעת עצמית חזקה מאד, ורצון בלתי מנוצח לנצח את הפוביה ממנה את סובלת.
קיימים מספר פרוטוקולים טיפוליים לטיפול בחרדות ובפוביות. פרוטוקול אחד מוצג בספר אותו קראת. פרוטוקול נוסף תוכלי למצוא בספר "מחשבות ורגשות" של ד"ר מקיי, ד"ר דייויס ופטריק פנינג. כולם פרוטוקולים טובים ומומלצים ויכולים להתאים אף לטיפול עצמי.
בעיקרון, כל הפרוטוקולים עובדים על עיקרון זהה: רכישת מיומנות הרפייה, הפחתת הרגישות וחיסון מפני לחץ, והתמודדות במהלך החשיפה (בדימיון ובמציאות).
אנו תמיד מתחילים בהרפייה (מתחילים בנשימה עמוקה... ועד להרפייה ע"י דמיון מודרך). לאחר מכן, מגיע השלב עליו כתבת, שלב בניית סולם פחדים דמיוני, וחשיפת עצמך אליו. אחרי שתהיי מתורגלת ומיומנת בשימוש בהרפייה ובאסטרטגיות התמודדות קוגניטיביות במצבי פחד דמיוניים, תוכלי להתחיל לתרגל התמודדות במהלך חשיפה. ועדיין, ניתן לתרגל טכניקה נוספת, בה קיים דגש על זמן ארוך יותר בו נחשפים למצב החרדתי - טכניקת ה"הצפה". טכניקה זו מומלצת ביותר לביצוע בהנחייתו של איש מקצוע, משום שהיא לא פשוטה לביצוע...

אישית, אני סבורה שאת ההתגברות על הפוביה/החרדה שלו - עושה האדם עצמו. השלב בו נדרשת עזרתו של איש מקצוע הוא שלב יחסית קצר, בו נרכשות מיומנויות הסיוע העצמי - טכניקות הנשימה הנכונה, הרפיית שרירים, הרפייה ע"י דמיון מודרך... וכמו"כ שלב (נקרא: "שלב פסיכו-חינוכי") בו נלמדת האינטראקציה בין 2 הגורמים המעוררים את הפחד: העוררות הגופנית (כוללת את קצב הנשימה ופעימות הלב המוגברות, הזעה... תחושת מחנק ו"גוש" בגרון...) והמחשבות המפרשות את המצב כמסוכן או כמאיים, ומייחסות את העוררות הגופנית לתחושת הפחד.
לאחר הפנמת ההבנה הזו והשיטות האישיות להרפייה והתגברות על הלחץ ותחושות העוררות הגופנית - ניתן בהחלט להמשיך לבד, אולי תוך היעזרות ב"פגישות מעקב" אצל הפסיכולוג המטפל.

אני מאחלת לך, שכך או אחרת, תוכלי למצוא מזור לסבלך, כי כרגע נשמע שאת כואבת וסובלת מאד (ומאחלת לך שזה יהיה בהקדם. לפוביה אחת או חרדה אחת ממנה האדם סובל, והיא לא מטופלת כראוי, יש נטייה להתרחב ולהתפשט לתחומי חיים נוספים... ).
הרגישי טוב יקירתי
אשמח אם תעדכני אותי בהמשך תכניותייך לטיפול.

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

הי שרון,
תודה על התשובה המהירה

בוקר טוב ,
קראתי קצת בקישור ששמת. למען הגילוי הנאות אני חייבת לומר שמעולם לא שמעתי על הספר הזה ועל מי שעומד מאחוריו. אבל זה בוודאי שלא אומר מאומה. ייתכן שהספר והתקליטורים הנילווים עושים עבודה מצויינת, בעיקר בכך שהם נראים לי מאד ממוקדים ועוסקים בבעיה באופן ישיר ומכוון מאד - וזה טוב.
קצת מוזר בעיני שקיימת התייחסות כ"כ ייחודית לאמטופוביה כסוג של פוביה שנדרשת לה גישה ספציפית בטיפול... ומצד שני, על פניו - ממה שכתוב באתר ששמת - ההתייחסות והגישה נובעים כולם מסוגי טיפולים מוכרים ושנמצאים בשימוש נרחב בעולם ובארץ לסוגי ההפרעות החרדתיות בכלל והפוביות בפרט (CBT,EMDR, הרפיות שונות עוד...). בקיצור, איני יודעת כ"כ מה לייעץ לגבי הספר והתקליטורים שבקישור. אני מניחה, שכמו בכל תחום אחר בטיפול, הדבר הקריטי ביותר הוא החיבור שלך לעניין. אם זה מרגיש לך כנכון וטוב בשבילך - לכי על זה. אם מרגיש לך כנכון וטוב יותר לעבוד עם אחד הספרים שקיימים בעברית ותכניות הטיפול המפורטות בו - לכי על זה (ובאמת, על פניו - ואני שוב מדגישה שאיני מכירה את תכנית הטיפול שמציג הד"ר הנכבד בקישור ששמת - נשמע שזה דומה לפרוטוקולים הטיפוליים המוצגים בספרים בעברית...) ואם מרגיש לך כנכון וטוב עבורך להיעזר באיש מקצוע בפגישות שבועיות - לכי על זה.

את יודעת, במחשבה נוספת אני חושבת שייתכן שהיתרון בתכנית הטיפול שבקישור הוא פשוט יתרון כלכלי... באחד המקומות בקישור קראתי שהוא טוען שתכנית הטיפול שלו תעלה פחות מפגישות עם פסיכולוג... זהו בהחלט גם שיקול, איני טוענת שלא. אבל - יש אנשים שזה מתאים להם, ויש כאלו שלא. וזה שוב קשור (בין השאר...) לתכונות אופי כמו עקשנות, דבקות במטרה, משמעת עצמית, חוזק נפשי, יכולת לחזק את עצמך על הצלחות שלך (וזה דבר מאד חשוב בתכנית טיפול להתמודדות עם פחדים, חרדות ופוביות - לקבל חיזוקים במקומות שבהם יש הצלחות קטנות זה חלק חשוב מאד...).



שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

סליחה שאני נדחפת מקווה שזה בסדר...

[./]

שרון,
החלטתי לקנות את הספר. אני אעדכן אותך אחרי שאני אקרא...
תודה רבה על התשובות

היי ושבוע מצוין שיהיה ,
net, איזו החלטה אמיצה... מאחלת לך המון בהצלחה ושימוש יעיל בספר (ואשמח, כמובן, לחוות דעתך אחרי הקריאה... )
ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!!!!!
זהר ,
אנחנו יודעות שילדים רבים רבים, בגילה של אלה (האלילה ) ואף גדולים יותר, חווים חרדות ופחדים מסוגים שונים. הדבר כל כך שכיח, עד שיש אומרים שהוא נחשב לחלק טבעי ובלתי נפרד מגיל הילדות. חרדות מחושך, מיצורים דמיוניים, ממסכות, מסוגים שונים של חיות, ממפלצות... - הם כולם נחשבים לנורמטיביים ביותר. לגבי חרדה מהקאות, קראתי לאחרונה מאמר המתאר את החרדה מהקאות (החרדה אצל ילדים) כחרדה הדומה לחרדה משאר תופעות המצביעות על אובדן שליטה, כלומר, ההקאה נתפסת פעמים רבות ע"י הילד הרך כתופעה בה האדם חווה איבוד שליטה על גופו (לפעמים ילדים רכים תופסים כך גם בכי של מבוגר. זו הסיבה שילדים מסוימים נוטים להיבהל כשמבוגר בוכה לידם). לגבי פוביה ספציפית - בעיקרון, פוביות ספציפיות מסוגים שונים הן מסוג ההפרעות שלא מאובחנות בילדות, אלא לקראת גיל ההתבגרות ובבגרות הצעירה, זאת לפי ספר האבחנות של אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית (DSM4-TR). בדר"כ בסוג הפרעות כזה, המידע לגבי הילדות מגיע בדיעבד ומקל על האבחנה בגיל מבוגר יותר. ז"א, כשנעשית אבחנה לגבי סוג ההפרעה, הדיווח לגבי מה שהיה בילדות נעשה רלוונטי ומסייע באבחנה. בגילה של אלה כיום לא ניתן לקבוע מאומה לגבי סוג הקושי ו/או ההפרעה בעתיד. שוב, זה בגלל השכיחות הרבה של תופעת החרדות/פחדים המופיעים אצל ילדים סביב גיל זה.
במאמרים עדכניים יותר (מהשנתיים האחרונות) לגבי חרדות בילדות, ניתן אמנם למצוא התייחסות לחרדות ספציפיים אצל ילדים, המופיעים בדרגת חומרה היכולה להתאים לאבחנה הנקבעת למבוגר/מתבגר. עדיין, חייבים לקחת בחשבון את גורם הגיל כמשתנה רב חשיבות במשוואת קביעת האבחנה.
מדובר על כך, שבמקרים חמורים של סבל מתופעות החרדה (בדומה למתואר בקריטריונים אבחנתיים אצל מבוגרים) ניתן לנסות טיפול בשיטה ההתנהגותית קוגניטיבית - בדומה למצב אצל מבוגרים.

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T