ילדה מוכה - הריון ולידה

בן כמה הילד הנושך?
יש ילדים שנושכים כדרך ליצירת תקשורת וזה גם מתאים לעובדה שציינת שהוא לא וורבלי.
גם בגן של הבן שלי שהוא בן 3 היו נשיכות וסימנים על הידיים אבל זה עבר עם הזמן (הנשיכות).
יכול להיות שהבת שלך קולטת שאת נסערת מעניין הנשיכות ולכן היא לא נכנסת לגן בשמחה...

תודה על תשובתך,
הילד הנושך הוא בן 3 וקצת. הוא אלים, כפי שכתבתי, באופן כללי.
אני דווקא מנסה לשדר לה ש"זה יכול לקרות" ולתת לה כלים להתמודד (לפנות למישהי מהצוות וכד').

היי חמודה,
שאלה חשובה, ומהווה 'הזדמנות' לכמה מילים על נשיכות בגן הילדים (ובכלל, נשיכות בגיל הרך):
נשיכות בקרב ילדי הגיל הרך, ובעיקר עד סביבות גיל שלוש, הן תופעה מוכרת ושכיחה. כהורים, התופעה עלולה להלחיץ ולהפחיד אותנו, אבל, אם נתבונן מעט יותר לעומק, נוכל להבין כי מדובר בתופעה התפתחותית, הנעוצה בגורמים המאפיינים את גילאי הילדים. ראשית, גורמים תחושתיים - ובעיקר הדחף של תינוקות קטנים "להכיר את העולם" דרך הפה (מכניסים כל דבר לפה... מוכר, לא?). מכיוון שילדים שונים אלו מאלו, יש ילדים שזקוקים לבחון את העולם דרך החושים בצורה קצת יותר אינטנסיבית, בכלל זה - עוצמת הגירוי התחושתי. ילדים שזקוקים לגירויים תחושתיים חזקים יותר, בהרבה מן המקרים יהיו כאלה הנוטים לנשוך יותר, ובעוצמות חזקות יותר. שנית, גורמים רגשיים - ושוב אני חוזרת לגילאים מוקדמים יותר בהם כשאנו מתבוננים בתינוק רך, ניתן להבחין שבמצבים של כעס או תסכול, שרירי גופו מתכווצים וניתן להבחין היטב בהתכווצות בשרירי הפנים ואף מסביב לפה. זהו הביטוי הראשוני של מצבי תסכול. שלישית, גורמים סביבתיים - מתחלק ל - 2: פעמים רבות אנו ההורים, מביעים כלפי הילדים רגשות של חיבה ואהבה ע"י נשיקות-"נשיכות" ידידותיות... "אתה כ"כ חמוד שאני 'אוכל' אותך!!" מוכר המשפט?... או לחלופין - "אני אוכל את התחת החמוד הזה!!" אנו המבוגרים בעלי שליטה על רגשותינו ועל עוצמת הפעלת שרירי גופנו... לעומת זאת, ילדינו עלולים לנסות לחקות אותנו, ולהם השליטה על שרירי גופם ויכולת ויסות עוצמת הפעלתם - עדיין אינם בשלים... וכאשר הם ירצו להביע אהבה או חיבה לאדם/ילד אחר, הם עשויים לעשות זאת על ידי נשיכה "ידידותית", ובלא כוונת זדון, להפעיל כוח רב בלסתותיהם ולהכאיב לאהוביהם. החלק השני של הגורמים הסביבתיים מתייחס ללמידה חברתית. אם הילד נמצא בסביבה בה ילדים אחרים (אחים גדולים למשל) מביעים את כעסם ותסכולם כלפיו על ידי נשיכות, הוא עלול ללמוד להשתמש אף הוא בתגובות אלה. רביעית, גורמים הבעתיים שפתיים - לקראת גיל שלוש, כאשר יכולת ההבנה המילולית של רוב הילדים מתייצבת ברמה גבוהה יחסית, ניתן להבחין בנשיכות של ילדים על רקע קושי בהבעה. ילדים שלהם קושי וורבאלי או עיכוב בהתפתחות ההבעה, עלולים להשתמש בנשיכות מתוך תסכול על חוסר היכולת להתבטא.
נשיכות עלולות להגיע גם כחלק מביטויי תוקפנות כוללים, ואלו מתרחשים לעיתים אצל ילדים מסיבות שונות. למשל, שינויים דרסטיים בסביבתו של הילד (מעברים בין מסגרות, הולדת אח, גירושי הורים, וכדומה...). ואז ייתכנו נשיכות כחלק משינויים בהתנהגות הכללית של הילד.
העובדה שרוב הילדים נושכים, ושהנשיכות בקרב גילאי ילדי הגיל הרך הן שכיחות, ונובעות מגורמים התפתחותיים, אין בה כדי לומר, כי אין מה לעשות כדי להפחית ואף למגר את התופעה.
לתגובות הסביבה יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם הבעיה ועם מזעורה עד להעלמתה. במקרה כפי שאת מתארת, בו ילדתך היא הננשכת - כאשר הנשיכה מתרחשת שלא בנוכחותכם ההורים, ואתם מקבלים את האינפורמציה לאחר שוך הסערה, חשוב שתדעו שברוב המקרים, הילד/ה כבר אינו/ה זוכר/ת את הנשיכה, וגם אם זוכרים, רב הסיכויים שכבר שם את האירוע מאחוריו, וסביר שכבר שיחק שוב בהנאה עם הילד שנשך אותו. ילדים בגיל זה לא נוטרים טינה.
כמו כן, חשוב לזכור כי נשיכות לא מתרחשות רק במקרים של חוסר בהשגחה. הן יכולות להתרחש גם כאשר הילד נמצא עם הוריו, או בטיפול אישי צמוד אחר. החשיבות הגדולה ביותר היא בתגובת המטפלת / הגננת לאירוע. כן חשוב לברר איתה מה בדיוק אירע?, כיצד נוהגים בגן במקרים של נשיכות?, וכיצד טופלה ילדתכם באירוע הספציפי?. (איך הרגיעו אותה, האם חזרה לשחק במהרה? האם שיחקה שוב עם אותו הילד?...)
חל איסור על צוות הגן לספר להורה אחד על ילד אחר, ומשום כך, אסור לאיש מאנשי הצוות למסור להורי ילד ננשך, את שם הילד שנשך אותו. במקרים רבים (ובמקרה שלכם...), קורה שהילד הננשך יספר להוריו מי נשך אותו, דבר חשוב הוא להזכיר בנקודה זו, כי ילדים בגיל זה מספרים אירועים מנקודת מבט מאוד סובייקטיבית, וילד בגיל זה, יכול לתת שם של ילד מהגן, שנשך ילד אחר והאירוע נחרט בזכרונו, יותר מאשר הילד שנשך אותו בעצמו...
בכל מקרה - הילד הנושך - לא פושע. הנשיכות בקרב ילדי הגיל הרך הן תופעה התפתחותית, חולפת (ברוב המקרים), והתמדה בתגובות הולמות לננשך ולנושך, תהווה טיפול הולם ויעיל לבעייה.
אני שוב מדגישה את חשיבות עירוב צוות הגן, ושאילת השאלות (כפי שפירטתי בנ"ל). אני מאמינה שכאשר ילדתך תראה שאת מטפלת בעיניין ע"י שיחות עם הגננת ועם הצוות, היא תבין שלעובדה שהיא נפגעת בגן יש חשיבות רבה עבורך ואת מטפלת בעיניין ברצינות, ודבר זה יחזיר לה תחושת בטחון ורצון ללכת לגן. עם הנחייתך לילדה לפנות למטפלת/גננת כשאירוע אלים קורה (או אפילו להרגשתה - עומד לקרות), פני גם לאותה מטפלת/גננת ויידעי אותה שכך הנחית את ביתך. כך ברור לכל הצדדים (לך, לביתך ולגננת/מטפלת) שהדבר נמצא בחשיבות גבוהה ומטופל - ואני מקווה שאכן יעזור.
מקווה שסייעתי
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שלום שרון,
מודה לך על תשובתך המפורטת.
אכן אינני מתייחסת לילד הנושך כילד "רע". לא משתמשת בביטויים כאלה עם ילדתי.
אבל בנוגע לטענת השיכחה שציינת:
היא לא שוכחת כלום! מפנימה הכל, כולל אירועים שונים שלא מכוונים אליה ישירות.
היא אמרה לי במפורש שלא רוצה ללכת לגן בגלל התופעה. (אתמול היא אמרה לי: "את רואה שאני צודקת שאני לא רוצה ללכת לגן?" בהקשר לסיפור הנשיכה שהיא סיפרה לי מיוזמתה.)
אני אכן אמרתי לה שדיברתי עם הגננת והמנהלת והן יטפלו בעניין. למרות זאת הבוקר שוב לא רצתה ללכת לגן ואמרה שלא כייף לה בגן (עד לפני שבוע מאד אהבה ללכת לגן ותמיד חזרה עם סיפורים על פעילות נחמדה); ששום דבר לא נחמד בגן וכד'.
אני לא יוזמת שיחות איתה על מיקרי האלימות כדי לא להעצים את העניין בעיניה. אבל ביננו, לא נראה לי שהיא זקוקה להעצמה שלי. היא עושה זאת בעצמה.

נשמע שעל ביתך עברה תקופה לא כל כך נחמדה בגן...
חשוב מאד להמשיך ולעבוד בעניין זה בשיתוף פעולה עם הצוות.
הייתי אומרת אף שחשוב ששיתוף הפעולה ייראה לעיניה של הילדה. הכוונה היא, למשל, כשאת מביאה אותה בבוקר, לגשת איתה לגננת או למישהי מצוות המטפלות או הסייעת, ולומר לה (כשביתך נמצאת לידך ושומעת): "הבוקר היה ל - X (שמה של ביתך) קצת קשה... היא חוששת ששוב ירביצו/ינשכו אותה, וזה יהיה לה מאד לא נעים... בנוסף, היא חושבת שכבר לא נעים לה בכלל להיות בגן, וכבר לא כיף לה כמו קודם... (או משהו בסגנון. הנוסח הוא כמובן שלך/שלכן) מה דעתך? יכול להיות שהיום יהיה קצת יותר נעים?"...
אני חושבת שפנייה ישירה שכזאת למי שמקבל אתכן בבוקר בגן, יכולה לשרת כמה מטרות:
ראשית, ביתך תראה כמה חשיבות את מקדישה לתלונותיה ולרגשותיה - את נותנת להן מקום של כבוד, וזה דבר ראשון בחשיבותו.
שנית, אף הצוות יראה שעניין זה חשוב לך מאד, ואינך מתכוונת להרפות מכך. זה "עלול" להביא לשיתוף פעולה בפתרון הבעיה מהר משחשבת...
שלישית, זה יביא לכך שעמדתכם וכוונתכם הן בבית והן בגן, בקשר לפתרון העניין - יהיו מתואמים. לא יקרה מצב שאת בבית מודעת להתדרדרות ביחסה של הילדה להליכה לגן, ובגן לא יודעים, וחושבים שהכל בסדר.

בנוסף, אם בבוקר מתגלה קושי ללכת לגן, ואף התנגדות, הבטיחי לילדה ש"היום נדבר עם הגננת" וכשתגיעו לגן נהלי את השיחה הזו מול הילדה.
אני חושבת שרק בשיתוף פעולה שכזה בין הבית לגן תפתרו את הבעיה.
בהצלחה!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שלום שרון,
תודה על העצות. הן נשמעות בהחלט הגיוניות ואני איישמן.

מאד מעריכה את עזרתך

שמחתי לסייע

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T