היי שני
,
אני מתנצלת על התשובה המאוחרת...
באמת נשמע שהוא חווה את גיל שנתיים (+) באופן מאד מובהק... (כן... תאמיני או לא... כולנו עברנו ועוברות את זה. ואוריקי שלך מתנהג כפי ש"מצופה" מגילו. כמה שזה נשמע הזוי...
) התקפי זעם, תסכול ו"עצבים" מאד מאד מאפיינים את הגיל הזה. הדרך המומלצת ביותר לנהוג בהתקף שכזה, היא הדרך שלגביה העלית סימני שאלה: החיבוק המכיל, המגונן מעצמו ומהסביבה, ובו בזמן - הקשוח. אני קוראת לו: "החיבוק האסרטיבי"...
וככה עושים את זה:
אל תכעסי או תענישי אותו בזמן התקף הזעם/כעס/עצבים/תסכול - הישארי קרובה אליו ואל תשאירי אותו לבד. החשש הגדול ביותר של הילד הוא לאבד את אהבתך כלפיו ולכן שדרי לו כי את שומרת עליו: קרבי אותו אלייך (כן, כך, כשהוא צועק, כועס, אולי אדום מזעם...) וחבקי אותו תוך שאת שומרת את ידיו בין ידייך. החיבוק צריך להיות עדין אך בו בזמן לא לאפשר לו את ההשתוללות חסרת הרסן של התקף הזעם...
זהו בעצם הגבול שאת מעניקה לו. את שומרת עליו מעצמו ומעניקה לו את נוכחותך - שמגינה עליו.
חשוב להבין כי התקפי הזעם אינם נעשים בכוונה ובמטרה להכעיס, לפחות לא בפעמים הראשונות. התפרצויות הזעם הינם דרכו של הפעוט לבטא את רגשותיו העזים. הוא מבוהל בעצמו מהתקפי הזעם ואינו פנוי לשמוע הסברים מפותלים והטפות מוסר...
הדרך הטובה ביותר להפחית את התפרצויות הזעם היא להישאר רגועים ולהעביר לו מסר ברור כי את לא מתמוטטת לנוכח ההתקף. יהיה טוב לשקף לו את רגשותיו במשפט אחד קצר וברור: "אתה כועס מאד עכשיו"...
בהמשך, עם שוך "ענבי הזעם" (ובזמן רגוע יותר) אפשר לדבר עם הילד בצורה רגועה
ולא שיפוטית, להסביר לו בקצרה שישנן דרכים אחרות לפתור בעיות תוך מתן דוגמאות מעטות והתייחסות אמפטית לרגשותיו.
אני לא חושבת שעשית טעות כשגמלת אותו מהמוצץ. ניתן להמשיך ולעבד את החוויה של הפרידה מהמוצץ בעזרת ספרים מתאימים. ספר טוב למטרה זו הוא "המוצץ הקופץ" שמתאר מוצץ שקפץ מילדה שכבר גדלה ואינה זקוקה לו יותר, לתינוקת שרק נולדה שנזקקה לו יותר מהילדה.
מקווה שסייעתי...
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T